כיצד עיתונאי “מעריב” יוצאים נגד יישום החוק לחופש המידע, מגבים את השלטון באופן עיוור, ממהרים להאשים שופטת בדברי שקר, ומשמיטים מדיווחיהם מידע מהותי.

העין השביעית פרסם בשבוע שעבר מאמר של עוזי בנזימן שהתקומם על הקנאות האידיאולוגית של קלמן ליבסקינד ובן דרור ימיני. בהתייחס לקנאות אידיאולוגית זו טען בנזימן כי:

“בשמאל בתקשורת יש מקבילה אחת או שתיים (גדעון לוי ועמירה הס) שמחויבותם האידיאולוגית מסמאת לא פעם את עיניהם; בתקשורת הימנית, האדיקות הרעיונית מכתיבה את עמדותיהם של רוב הכותבים, כמעט ללא גוני ביניים”

הטענה הנ”ל תמוהה בעיני, שכן האדיקות הרעיונית של רבים מעיתונאי השמאל בהחלט מורגשת בכתיבתם – בוודאי טענה זו נכונה לרבים מהכתבים ב”הארץ” בו בנזימן היה חבר הנהלת המערכת במשך קרוב ל-20 שנה. האם הזדהותו של בנזימן עם אידיאולוגיה זו מקשה עליו לזהות את ההטיה המובהקת בכתיבתם? בנזימן הוא המייסד והעורך הראשי של העין השביעית, גוף ביקורת התקשורת המוביל בישראל, ואמירה זו מעלה את האפשרות שמא גם העין השביעית נגוע בהטיה הדומה לזו של העיתונות אותה הוא מבקר.

המאמר של בנזימן עסק בביקורת שמתחו ליבסקינד וימיני ב”מעריב” אודות ניגוד העניינים לשיטתם בו היתה מצויה השופטת רות רונן בבואה לדון בעתירה של עמותת גישה. זאת מאחר ובעלה של רות רונן, זאב ברגמן, הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל, תרם מכיסו סכומים נכבדים לקרן החדשה לישראל ולעמותת “חותמים מחדש”, ונטען כי הקרן החדשה לישראל היא מהקרנות התומכות בעמותת “גישה”.

בנזימן שרטט אנלוגיה בין הפרשה הנ”ל לבין הנחיה שקיבל לפני 45 שנה מאברהם רימון, עורך החדשות של “הארץ”, שהנחה אותו להתעלם מהקשר המשפחתי בין פקיד בעיריית ירושלים שהיה תחת חקירה משטרתית לבין סגן ראש עיריית ירושלים דאז. השוואתו של בנזימן היא מופרכת לדעתי, משום שהשאלה שהציבו ליבסקינד וימיני היא בהחלט לגיטימית – דהיינו האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה?

השאלה הנ”ל סקרנה אותי, וחיפשתי את המאמרים הרלבנטיים ב”מעריב” – הרי הם לפניכם על פי סדר כרונולוגי:

• “משפט בשירות החמאס” – בן דרור ימיני
• “אג’נדה בבית המשפט: ניגוד העניינים של השופטת” – בן דרור ימיני
• “לא מדברים על זה בבית” – קלמן ליבסקינד
• “אקטיביזם שיפוטי ופוליטי” – בן דרור ימיני

בסיס מרכזי לבחינת הטענות במאמרים הנ”ל זהו פסק הדין של השופטת בעתירה אותו ניתן לקרוא כאן.

על מנת להשיב על השאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מהדיון בעתירה, נבחן את שלושת הטענות המרכזיות שהעלו ימיני/ליבסקינד:

1. העתירה לחשיפת מידע על פי חוק חופש המידע היא “עתירה מטורפת לחלוטין”:

כותב ימיני במאמרו “משפט בשירות החמאס”:

עמותת "גישה" עתרה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפי חוק חופש המידע, כדי לחייב את מדינת ישראל לחשוף מצגת שנושאת את הכותרת "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים". ישראל, לפי הגיונה של אותה עתירה, נושאת באחריות לסל הקלוריות של תושבי עזה. האם הם זוכים למאתיים קלוריות לנפש ליום או לאלפיים? העמותה רוצה חשיפה, גם של הפרטים וגם של המעורבים בחיבור המסמך.

על פניו, זו עתירה מטורפת לחלוטין. ראשית, חוק חופש המידע קובע במפורש, בסעיף 9, שיש למנוע העברת מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור". זה בדיוק הסיפור. אלא שהשופטת, כתלמידה נלהבת של האקטיביזם השיפוטי, החליטה לצפצף על החוק הכתוב. 

"הכל שפיט", קבע השופט אהרן ברק לפני שנים רבות. החזון שלו מתממש בהחלטה של השופטת רונן. האקטיביזם המטורף מכה בנו. התוצאה היא הכרעה שיפוטית שמנוגדת להוראות החוק המפורשות וגם לעיקרון של הפרדת רשויות. זו החלטה שדגל שחור מתנוסס עליה. הפרקליטות תגיש ערעור, שחייב להתקבל. אין אופציה אחרת.

תמוה לראות עיתונאי – אשר הדרישה לשקיפות שלטונית צריכה להיות מטה לחמו – יוצא בלהט נגד עתירה שעוסקת בחשיפת מסמך שלטוני שמהווה בסיס למדיניות שנויה במחלוקת. כיצד זה שעיתונאי ממהר לאמץ את טענת “חשש לפגיעה בבטחון המדינה” כבסיס לסרוב לפרסום מסמך בו יש עניין ציבורי, כאשר על פניו המסמך כלל אינו עוסק בבטחון?

מי שיעיין בפסק הדין יראה כי המדינה עצמה לא טענה כי מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אלא כי מדובר ב”מידע רגיש” – אולם כפי שמנתחת השופטת בבהירות בפסק הדין המדינה לא הצליחה לנמק כלל מדוע מדובר במידע שחשיפתו תסב נזק למדינה. השופטת מבהירה כי לפי חוק חופש המידע חלה על הרשות השלטונית החובה לנמק את הסירוב למסירת המידע שנתבקש, ומשנימוקיה לא עמדו ברף הנדרש, דין המסמך להתפרסם. אך ימיני מיהר לקבוע שהשופטת היא זו שהחליטה לצפצף על החוק, ולא המדינה אשר סרבה לדרישת עמותת “גישה” לפרסום המסמך ואילצה אותה להגיש עתירה.

האם בעיניו של ימיני המונח “אקטיביזם שיפוטי” משמעו כל פסיקה של בית המשפט אשר אינה לרוחו של השלטון? האם לשיטתו עיקרון הפרדת הרשויות משמעו שהרשות השופטת תקבל בהכנעה כל טיעון של הרשות המבצעת?

2. בעלה של השופטת הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל ותרם לה מכספו

ימיני חשף כי בעלה של השופטת רות רונן הוא זאב ברגמן, אשר חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל. ליבסקינד עיין בדיווחי התרומות של הקרן החדשה לישראל בארה”ב, ומצא שם תרומות של ברגמן בסך 350,000 ש”ח לעמותת “חותמים מחדש” ולקרן החדשה לישראל, ותהה כיצד רעייתו של ברגמן אינה יודעת מכך. לשיטתם של ליבסקינד וימיני  על השופטת היה לעשות גילוי נאות על זיקה זאת ולפסול את עצמה מדיון בעתירה.

ימיני וליבסקינד עושים קפיצת ענק בין הקרן החדשה לישראל/עמותת חותמים מחדש לבין עמותת גישה. לו בעלה של השופטת היה חבר בהנהלת עמותת גישה או תורם משמעותי לעמותה זו כנראה שהיה על השופטת לעשות גילוי נאות ולפסול את עצמה מדיון בעתירה. אולם מדובר בשתי ישויות שונות לחלוטין, הקרן החדשה לישראל אינה נמנית כלל ברשימת הגופים התומכים בעמותת גישה, והקשר הכספי ביניהן מסתכם בכך שכאשר תורמים מארה”ב מבקשים לתרום תרומה פטורה ממס לעמותת גישה, מוצעת להם האפשרות לעשות זאת דרך הקרן החדשה לישראל, המשמשת צינור להעברת הכסף.

עיון בדוח הכספי של הקרן החדשה לישראל לשנת 2009 – אותו דוח אליו התייחס ליבסקינד בכתבתו – מעלה כי התקבל בקרן החדשה לישראל היקף תרומות “מדהים” בהיקפו לעמותת “גישה” אשר הסתכם בסך $4,250 המהווים לא פחות מ-0.15 פרומיל מתוך $26,907,380 התרומות והפרוייקטים של הקרן החדשה לישראל באותה שנה.

האם ליבסקינד לא מצא לנכון לבדוק את את היקף התרומות שבוצעו לעמותת גישה דרך הקרן החדשה לישראל או שמא פרט זה הושמט במתכוון מהכתבה?

3. השופטת מיתממת כאשר היא טוענת שלא ידעה על התרומות לגישה מהקרן החדשה

ימיני וליבסקינד מפקפקים באמיתות דבריה של השופטת שמסרה לא היתה מודעת לתרומות לעמותת גישה שהתקבלו מהקרן החדשה לישראל. במטרה לערער על אמינות דברי השופטת מתייחס ליבסקינד לפסק דין בעתירה שהגישה “גישה” יחד עם עמותות אחרות שנתמכות על ידי הקרן החדשה לישראל – פסק דין אליו הפנתה המדינה בתשובתה לעתירה. לשיטתו של ליבסקינד, עצם הסמיכות האידיאולוגית ושיתוף הפעולה בין הגופים שחלקם נתמכים ע”י הקרן החדשה לישראל מעידים שטענת השופטת על כך שלא ידעה על התרומות היא “תמוהה” (ליבסקינד זהיר יותר בלשונו מאשר ימיני). כתיבה כזו מדיפה לטעמי ניחוח של מקרטיזם וציד מכשפות.

ימיני כותב כי “הטענה של השופטת נראית מגוחכת. אין מצב שהיא לא ידעה. היא בוודאי הייתה צריכה לדעת”. במלים אחרות ימיני מכנה את השופטת שקרנית. ליבסקינד גם שולח את השופטת לחפש בגוגל “הקרן החדשה לישראל” ו”גישה” וטוען שהכל כתוב שם. כאמור החיפוש בגוגל אינו מעלה כי הקרן החדשה לישראל היוותה בסה”כ כצינור להעברת תרומות פטורות ממס בארה”ב אשר הסתכמו בשנת 2009 ב-$4,250 בלבד.

לסיכום, התשובה לשאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה היא כמובן שלילית. פסק הדין של השופטת הוא פסק דין ענייני ומנומק, העוסק ביישום החוק לחופש המידע. במקום להתמודד עם פסק הדין המנומק של השופטת, “מעריב” ביצע בשופטת מתקפת אד-הומינם קלאסית.

מדובר למעשה בברווז עיתונאי של “מעריב”, אשר גיבה אוטומטית את השלטון שביקש למנוע פרסום מסמך בעל עניין ציבורי, תוך שהעיתון עושה דה-לגיטימציה בוטה לבית המשפט ומשמיט עובדות מהותיות.

אם לא קראתם את הפוסט המבריק של קלמן ליבסקינד בו הוא מתאר את הלחצים שהפעילו עורכי “עובדה” על “מעריב” על מנת למזער נזקים מכתבתו שהתפרסמה ב”מעריב” בסוף השבוע שעבר אשר עסקה בהתנהלות תמוהה במהלך משפט הדיבה של סרן ר’ נגד אילנה דיין -  רוצו לקרוא.

פשוט פוסט מבריק!