עיריית ת”א מזיזה את ישיבת המועצה עקב חג הקורבן, ו”עיר לכולנו” רואה בכך הכרזת מלחמה. גל סוקולובסקי הורשה לחזור לצפות בישיבות המועצה לאחר שהתחייב לא להפריע להן יותר – אך לשיטת “עיר לכולנו” חולדאי הוא זה שלא בסדר.

“עיר לכולנו” ממשיכה בקמפיין התעמולה והדיסאינפורמציה סביב התקציבולטור. ב-mYNET פרסם אתמול מאמר דעה של נועם הופשטטר מ”עיר לכולנו” בו הוא כותב כך:

“בישיבת המועצה הקרובה, שלישי ה-1.12, היו אמורות הסיעות להצביע על שחרור המידע התקציבי. אלא שעיריית תל אביב מנעה את ההצבעה הזו מראש בפעלולים פרוצדוראליים מפוקפקים. בנוסף, החליטו בעירייה להעביר את מקום הישיבה ולסגור אותה לקהל; ככה זה כשרואים בציבור אויב.”

עיר לכולנו אף הודיעה על הפגנת מחאה בבניין העירייה היום “על סגירת תקציב העירייה לציבור, וסגירת ישיבת המועצה לציבור”. מה לא עושים בשביל כותרת בעיתון?

אולם ב-mYNET התפרסמה השבוע כתבה המסבירה כי ישיבת המועצה הוזזה כמענה לבקשתו של חבר המועצה המוסלמי עומר סיקסיק בגלל חג הקורבן, ובאתר העירייה הסבירו כי בעקבות זאת נאלצו להזיז את מקום הישיבה ממרכז ענב לאולם האירועים בעירייה. מתוך הכתבה ב-mYNET:

חבר מועצת העיר, עומאר סיקסיק (יאפא), פנה לפני כשבועיים בבקשה ליו"ר המועצה, יעל דיין, וביקש לדחות את הישיבה. הבקשה הועברה לחברי המועצה, ומרביתם הסכימו לדחיית הישיבה. זאת, מאחר ותקנון מועצת העיר מאפשר זאת, בתנאי שחברי המועצה יאשרו כאמור את הסכמתם.

סיקסיק: "כולם התחשבו והבינו. מדובר באחד משני החגים החשובים ביותר באיסלאם, אחרי עיד אל-פיטר. בימי החג אנחנו לא עובדים, ובמידה ובעתיד שוב תיפול ישיבת מועצה על חג מוסלמי, אבקש לדחותה".

ככה זה כאשר עיר לכולנו רואה בציבור חבורת גלמים שאפשר לעבוד עליהם בעיניים כרצונה.

בהמשך מאמר הדעה ב-mYNET מסביר הופשטטר כך:

“אלה לא בעיות טכניות, אלא מדיניות של הסתרת מידע, התנשאות, ובעיקר – פחד. חולדאי מפחד שיידעו מה הוא עושה. הוא ודמוקרטיה לא הולכים יחד: חולדאי היה מעדיף שמתנגדיו לא ייכנסו לישיבות המועצה, ורק בית משפט גרם לו לרדת מהעץ”

האמת כמובן שונה למדי. כמפורט בכתבה ב-MYNET לפני כשבועיים, העירייה אסרה על כניסתו לישיבות המועצה של גל סוקולובסקי -  אוהד הפועל ת”א שמחה על הריסת אולם אוסישקין – לאחר שהלה הפריע להתנהלות הישיבות. סוקולובסקי עתר לבית המשפט על מנת להתיר לו להיכנס לישיבות המועצה, והעירייה הסכימה בתנאי שסוקולובסקי יתחייב לא להפריע בישיבות. כפי שמסבירה עיריית ת”א בכתבה הנ”ל:

"מר סוקולובסקי מחק את עתירתו לאחר שהתחייב כי לא יפריע בישיבות המועצה ויקבל על עצמו את כללי ההתנהגות שקבעה העירייה באולם המועצה. סוקולובסקי אף הצהיר בפני בית המשפט כי אם לא יעשה כן, לא יוכל להיכנס יותר לישיבות".

לפי דוברות העירייה, "כפי שנאמר על ידינו בעבר, ישיבות מועצת העיר פתוחות בפני הציבור הרחב, כל עוד נשמרים כללי ההתנהגות. מר סוקולובסקי הוצא מישיבות המועצה לאחר שלא עמד בהן בעבר. אנו שמחים על החלטתו של מר סוקולובסקי לקבל על עצמו את הכללים ומקווים שיוכל לעמוד בהם".

קראו את הפוסט המתחסד של עו”ד יהונתן קלינגר, בלוגר ותומך נלהב של עיר לכולנו, שייצג את סוקולובסקי בעתירה. שואל קלינגר: “האם כל זה היה דרוש?” והתשובה היא שלו סוקולובסקי היה מקבל עליו מלכתחילה את נורמות ההתנהגות הנדרשות לא היה כל צורך בעתירה. אבל לשיטתו של קלינגר מי שאשם הוא כמובן חולדאי.

קלינגר כמו הופשטטר הם חלק מקמפיין התעמולה של עיר לכולנו שמטרתו לשטוף את מוחו של הציבור בדיסאינפורמציה. לשיטתה של “עיר לכולנו” מותר לשקר, מותר להוליך שולל את הציבור, מותר להציג את מפירי הסדר באור חיובי – הכל כשר על מנת להשיג את השלטון.

שלום הוא מלחמה, מלחמה היא שלום, והשקרים לציבור של “עיר לכולנו” הם “שקיפות”.

אנטישמיות? את בלוגרי השמאל זה לא מטריד במיוחד. לשיטתם האויבת האמיתית היא ממשלת ישראל הנאבקת בגילויי אנטישמיות.

הכתבה האנטישמית בעיתון השוודי "אפטונבלדט" שכותרתה זעקה "הם שודדים את האיברים של הבנים שלנו" היא סימפטום לבעיית האנטשימיות החדשה באירופה. האנטישמיות הקלאסית היא אפליה או שלילה של זכות היהודים לחיות כחברים שווי-מעמד בחברה חופשית. ואילו האנטשימיות החדשה היא שלילת זכותו של העם היהודי לחיות כחבר שווה זכויות ומעמד במשפחת העמים.

נתן שרנסקי פישט את הגדרת האנטישמיות החדשה וקבע שלוש אמות מידה: 1) דמוניזציה, למשל מי שמשווה את הישראלים לנאצים ואת מחנות הפליטים הפלשתיניים לאושוויץ, 2) סטנדרטים כפולים, היינו, מי שמודד את ישראל על פי קנה מידה אחר משהוא מחיל על אחרים, כמו למשל האו"ם בכל הקשור בהפרת זכויות אדם, 3) דה לגיטימציה, בעבר ניסו אנטישמיים להכחיש את הלגיטמיות של הדת היהודית, העם היהודי, או שניהם. כיום הם מנסים להכחיש את הלגיטימיות של המדינה היהודית.

הכתבה באפטונבלדט הטוענת כי חיילי צה"ל עוצרים צעירים מהגדה המערבית ומרצועת עזה ומחזירים את גופותיהם לאחר שלקחו מהן איברים שוני היא בוודאי דמוניזציה גסה לצה"ל ולישראל. הכתבה אינה מתרחשת בחלל ריק, אלא על רקע של אנטישמיות הולכת וגוברת בעשור האחרון בשוודיה, במיוחד מאז תחילת האינתיפאדה השניה. מתאר שגריר ישראל לשעבר, צבי מזאל, במאמר ב-JCPA, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה:

במהלך האינתיפאדה השנייה הגיעה המדיניות האנטי ישראלית של שבדיה לשיאה. ממשלת שבדיה גינתה ללא הרף את ישראל והתקשורת המקומית הציגה את ישראל כאשמה הבלעדית במתרחש. בפברואר 2003, בעיצומה של האינתיפאדה, העניקה שרת החוץ השבדית, אנה לינד (שנרצחה שנה לאחר מכן), את פרס אולוף פאלמה לחנאן עשראווי.  במעמד הענקת הפרס אמרה לינד כי אזרחי ישראל מצביעים עבור מפלגות עימות וכי "ישראל היא דמוקרטיה, אך מתנדנדת על חבל דק מאד". חודש קודם לכן, יצא ראש הכנסייה השבדית בקריאה להחרים מוצרים ישראלים ולבטל את הסכם הסחר בין האיחוד האירופי לישראל. לקריאה הצטרפו שגריר שבדיה בברלין ועשרות עיתונאים, סופרים ואומנים.

צבי מזאל זכור לציבור מתקרית שהתרחשה בינואר 2004 כאשר הוזמן כשגריר ישראל בשבדיה לפתיחת תערוכה לציון הנושא שיידון באותו שבוע בוועידת שטוקהולם הרביעית: "מניעת רצח עם". בתערוכה כיכב מיצב שנקרא "שלגיה ושגעון האמת" של ישראלי לשעבר, דרור פיילר. מתוך ויקיפדיה:

המיצב הכיל בריכה ארוכה של מים צבועים בצבע אדום כדם, במים צפה סירה קטנה אשר עליה כתוב "Snövit" (שלגיה), ובתוך הסירה נמצא דיוקן של הנאדי ג'רדאת, מחבלת מתאבדת פלסטינית שביצעה את הפיגוע במסעדת מקסים. המיצב לווה בקנטטה של יוהן סבסטיאן באך "Mein Herze schwimmt im Blut" (ליבי שוחה בדם).

המיצב "שלגיה ושגעון האמת" של דרור פיילר בתערוכה בשבדיה (צילום מויקיפדיה)

מזאל ניתק מהחשמל את שלושת הזרקורים שהאירו את המיצב. אחד הפנסים יצא משיווי משקל ונפל לתוך בריכת המים האדומים. מזאל מסר אז בתגובה ל"הארץ":

"לא יכולתי לראות איך תערוכה, שכותרתה 'לעשות שינוי' והעוסקת בנושא של מניעת רצח עם, יכולה להציג מיצג שבו מופיעה תמונתה של רוצחת שרצחה 21 בני אדם. זה היה הלם עבורי", אמר מזאל לכתב "הארץ". הוא הבהיר עוד כי דרש ממנהל התערוכה להסיר את המיצב, אך משנדחה החליט לנתק את הזרקורים.

משרד החוץ הגיב רשמית לתקרית: "ממשלת שבדיה התחייבה שלא לקשר את הוועידה בנושא רצח עם עם הסכסוך במזרח התיכון. מיצג הזוועה שהוצג בתערוכה הינו הפרה בוטה של הבנות אלה. ממשלת ישראל עומדת על כך שהמיצג יוסר ולא – ישראל תשקול להחרים את הוועידה".

בפתח ישיבת הממשלה אמר ראש הממשלה כי התקשר הבוקר לשגריר מזאל והודה לו "על עמידתו נגד האנטישמיות". שרון ציין כי "הממשלה כולה עומדת מאחוריו" והדגיש כי "השגריר נהג כפי שצריך. לא ניתן היה שלא להגיב על הענין.

ב-2009 כמו ב-2004, יצא משרד החוץ נגד האנטישמיות ודרש כי מממשלת שבדיה תגנה את הכתבה באפטונבלדט. ממשלת שבדיה דחתה את הדרישה. אולם היום דיווח שליח מעריב בשבדיה לירן לוטקר:

"כתבתו של העיתון השבדי "אפטונבלאדט" מהשבוע שעבר, שהאשימה את ישראל בגניבת איברים מפלסטינים, תיחקר על ידי התביעה הממלכתית השבדית – כך מסר אתמול (ג') התובע הכללי של שבדיה, יורן למברץ. נוסף על כך, תיחקר גם התנצלותה של שגרירת שבדיה בישראל, בעקבות המאמר.

נכון לאתמול, בשבדיה לא פורסם מיהם האנשים שעומדים מאחורי התלונות. עם זאת, ידוע כי חברי פרלמנט שבדים נוהגים להשתמש בכלי מסוג זה, כאשר הם מרגישים שכלי תקשורת מסוים עבר על חוקי המדינה."

"הארץ" מדווח כי לשכת העיתונות הממשלתית החליטה להפעיל סנקציות נגד כתב וצלם של העיתון השוודי אפטונבלדט שמבקשים לקבל תעודת עיתונאי ואישור כניסה לעזה:

ראש הלשכה, דני סימן, אמר הבוקר כי "יש לנו 90 יום לבדוק ולטפל בבקשה ואנחנו נבצע בדיקה יסודית ככל האפשר. לא נקל על אף פסיק בבירוקרטיה הישראלית עבור כתבים של העיתון הזה".

ערוץ 7 מוסיף:

"הם שאלו מדוע הם צריכים להמתין ואיזה בדיקות הם צריכים לעבור, אז ביקשתי להודיע להם שישראל צריכה לבדוק את סוג הדם שלהם בשביל תרומת איברים…", חותם סימן את דבריו בציניות.

זה בוודאי מתפקידה של ממשלת ישראל להיאבק בגילויי אנטישמיות ולהפעיל לחץ על ממשלות נאורות להירתם לגינוי אנטישמיות. אולם עבור בלוגרים שמאלנים כמו יוסי גורביץ  (החברים של ג'ורג') או יהונתן קלינגר (Intellect or Insanity), זוהי דווקא ממשלת ישראל בראשות נתניהו וליברמן הראויה לכל גינוי.

בעקבות תגובת משרד החוץ ולשכת העיתונות הממשלתית כותב קלינגר: "ישראל של שנת 2009 היא צינית, אכזרית וצבועה" ואילו גורביץ משווה את תביעת משרד החוץ הישראלי "למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה הצטיין לא רק ברדיפת שחורים ושלילת זכויותיהם, אלא גם בסתימת פיותיהם של יריביו הליברליים, שהואשמו בבוגדנות".

המעניין הוא שגם גורביץ וגם קלינגר הציגו את הסחבת הביורוקרטית שננקטה על ידי ראש לשכת העיתונות הממשלתית דני סימן נגד כתב וצלם עיתון האפטונבלדט בתור ענישה קולקטיבית כנגד עיתונאי שבדיה. האם מדובר בשכתוב היסטוריה כיאות לחברים של ג'ורג' (אורוול) או שמא זהו העומק המחשבתי שניתן להפיק בזמן שלוקח לשתות כוס קפה?

Intellect or Insanity? הקורא ישפוט

על העיתונאים הקטנים שעושים רצח אופי שיטתי לצה"ל ומפקדיו. 

בשנים האחרונות חלק מהתקשורת עושה רצח אופי שיטתי לצבא ההגנה לישראל. דוגמא בולטת לעיתון שעושה מכך קריירה זהו עיתון "הארץ". גם כאשר ההאשמות להן "הארץ" נותן במה נרחבת מתגלות כאוסף בדותות – כפי שהיה במקרה עלילות השווא במכינה הקדם צבאית ע"ש יצחק רבין – אזי במקום להתנצל "הארץ" מפרסם מאמר מערכת בכותרת "מסע ההדחקה נמשך" ובאתר של וואלה (גם הוא מקבוצת "הארץ") מתפרסם מאמר בכותרת "המהירות בה נסגר התיק מעוררת חשד". במלים אחרות, גם כאשר צה"ל בודק במהירות תלונות המתגלות כמופרכות, הוא מוצג ע"י "הארץ" כמי שמטייח ומדחיק.

גם הבלוגר יהונתן קלינגר עורך רצח אופי שיטתי לצה"ל. ובדומה ל"הארץ", גם אצל קלינגר לא יעזור לצה"ל בית דין, גם כאשר צה"ל עושה את הדבר הנכון. כך למשל כאשר צה"ל נוקט בצעדי חינוך וענישה למניעת ביזה, גם אז הוא זוכה לבוז ולעג מצידו של קלינגר, שקובע בהינף קולמוס כי:

"מוסר, כידוע, הוא משהו שאין צורך ללמד: או שהוא קיים או שהוא לא קיים; אם חטיבת גבעתי נדרשת ללמדו, כנראה שהאפשרות השניה היא הנכונה."

קלינגר כנראה אינו מודע לכך שצה"ל הוא צבא העם, והוא מקבל לשורותיו מי שהתחנך בבית הוריו ובמערכת החינוך הישראלית.

בתגובה לפוסט הנ"ל קלינגר הוסיף את הפנינה הבאה:

"הייתי מציע לפחות לבחון חיילים ולערוך מיונים, מי שלא יעבור לא יגוייס."

איני יודע אם קלינגר שירת בצה"ל, אך כפי שידוע לכל מועמד לשירות בטחוני, צה"ל עורך מבחני מיון לכל המתגייסים (צו ראשון, צו שני), ואינו מגייס חלק גדול מהמועמדים מסיבות שונות. מה לעשות שאין מבחן דטרמיניסטי המאפשר לזהות מראש גנבים מועדים? אולי קלינגר ימציא גם נוסחת פלא לזהות מראש במבחני הנהיגה את עברייני הנהיגה העתידיים על מנת להימנע מלהעניק להם רשיון נהיגה?

גם העיתונאי יוסי גורביץ עורך בבלוג שלו, "החברים של ג'ורג'", רצח אופי שיטתי לצה"ל – אותו הוא מכנה "הבהמה הירוקה". גם כאשר צה"ל מעמיד לדין ומרשיע בעסקת טיעון את תא"ל צ'יקו תמיר – קצין אמיץ, מוערך ומבטיח, שטעה בשיקול דעת כאשר אישר לבנו לנהוג בטרקטורון צבאי שפגע ברכב אזרחי ואח"כ הסתיר את מעורבות בנו בדיווח על התאונה – אז בעיני גורביץ זו רק עדות לכך ש"צה"ל ממשיך לנסות לטייח את העבירות שביצע תא"ל משה תמיר".

גורביץ אינו מסתפק בלעשות רצח אופי לצה"ל, אלא עשה רצח אופי לתא"ל תמיר ודרש להדיח אותו משירות בצה"ל כאשר הוא שואל רטורית:

"האם אנחנו באמת רוצים להשאיר בצבא קצין שהאינסטינקט הראשון שלו בעת פשלה הוא לטפול אשמה על פקודיו?"

קצינים ששרתו עם תמיר העידו שדווקא ההיפך הוא הנכון, אך זה לא הרשים את גורביץ יותר מדי. ביקשתי מגורביץ שיספק סימוכין לטענתו לעיל, אך הוא רק זיגזג (ניסה לשנות את הטענות ל"זיוף"/"הפרת אמונים") ולאחר שביקשתי שוב שיספק טיעון להכפשתו כביכול האינסטינקט הראשוני של תמיר הוא לטפול אשמה על פיקודיו – תגובתי נמחקה ונחסמתי מכתיבת תגובות נוספות בבלוגו. בדיון באותו פוסט גורביץ כתב למגיב אחר "כל התגובות שלך יימחקו מעתה", וכך הוא נהג גם בפוסט קודם.

כה נלעג לראות עיתונאים המתיימרים להיות אבירי חופש הביטוי ממהרים לשלוף את נשק המחיקה כדרך התמודדות עם תגובות המותחות עליהם ביקורת עניינית. דוגמאות נוספות לעיתונאים שנוהגים כך בבלוגם כוללים את שוקי גלילי ואורי קציר (שכותב את הבלוג בעל השם היומרני "אפלטון").

משעשעת במיוחד העובדה שגורביץ מתאר את הבלוג שלו כ"ביקורת שמאלית וליברלית, על צביעות – בתקשורת, בשמאל, בעיוורון מוחלט, על פי מסורתו של ג'ורג' אורוול" [ממציא מיניסטריון האמת שמחק את כל מה שלא היה לרוחו]. על זה נאמר: "הפוסל, במומו פוסל"

השאלה המתבקשת היא:

האם אנחנו באמת רוצים להשאיר בתקשורת עיתונאי שהאינסטינקט הראשון שלו בעת פשלה הוא לכסת"ח את ישבנו ולסתום למבקריו את הפה?

צה"ל הוא צבא העם, הוא בבואה של החברה הישראלית והוא המגן היחיד שלנו בפני אויבנו החותרים להשמידנו. אין לנו צה"ל אחר. צריך לבקר את הטעויות בצה"ל ולדרוש ממנו להפיק לקחים, ולתקן את הליקויים שמתגלים בו, בכמו בכל גוף גדול. אולם העיתונאים שעושים רצח אופי שיטתי לצה"ל ולמפקדיו רק גורמים לצה"ל ולחברה הישראלית נזק חמור.

את השיר הבא אני מקדיש ליוסי גורביץ:

עדכון: ראו את התגובות להלן של יוסי גורביץ לפוסט הזה וכן את את ההתייחסות שלי בהמשך התגובות כאן לשני פוסטים נוספים של גורביץ  בהם הוא ממשיך את רצח האופי לתא"ל תמיר ולבכירי צה"ל.

כיצד השלומיאליות, היוהרה והזילזול של עיריית ת"א גורמים לה לנחול תבוסה הסברתית מול הספינים התקשורתיים של "עיר לכולנו", בסיועם הנדיב של הבלוגרים התל אביבים והעיתון המגוייס "הארץ".

יואב לרמן העלה לדיון אצלו בבלוג לפני כמה שבועות כתבה של "הארץ" שכותרתה זעקה:

פערים גדולים בהשקעה בחינוך בצפון ת"א ובדרומה: 1,287 ש"ח לילד לעומת 152 בלבד

הכתבה נפתחת כך:

ניתוח של הצעת תקציב עיריית תל אביב מגלה פערים גדולים בהשקעה בחינוך בין צפון העיר לדרומה. כך למשל, השקיעה העירייה בחמש השנים האחרונות כ-28 מיליון שקלים בגנים בצפון העיר, בהשוואה לכ-3.5 מיליון שקלים בלבד, שהושקעו בדרום. את הניתוח התקציבי ערכה סיעת "עיר לכולנו", בראשותו של ח"כ דב חנין, לקראת ההצבעה על אישור תקציב העירייה ל-2009, האמורה להיערך היום.

הבדיקה מתבססת על נתוני "התקציב הבלתי רגיל" מהשנים האחרונות, אשר בניגוד לתקציב השוטף משמש את העירייה בעיקר לפיתוח פרויקטים ויוזמות. עוד מתברר כי כאשר מחלקים את כלל ההשקעות בגני הילדים באזורים השונים בעיר במספר הילדים שלמדו באותן שנים, ההשקעה לילד בצפון גדולה לאין שיעור מההשקעה המקבילה בילד מהדרום: 1,287 שקלים לעומת 152 שקלים.

תגובת עיריית ת"א שהובאה בכתבה הבהירה כי להד"מ:

"הנתונים לגבי השקעות בפיתוח מוסדות חינוך בצפון ובדרום משקפים תהליך דמוגרפי המתרחש בעיר, המביא להגירה חיובית של משפחות צעירות לעיר, הבוחרות לגור בצפון העיר ובמרכזה. על מנת לתת מענה לתושבים החדשים, העירייה משקיעה ומקימה כיתות גן במקומות החסרים. בדרום העיר וביפו נותנת העירייה מענה מלא לצרכים הקיימים"

במלים אחרות – או שנציגי "עיר לכולנו" אינם מבינים מה כולל תקציב החינוך ומהו התהליך על פיו מוקמים ומתוקצבים גנים חדשים – או שנציגי "עיר לכולנו" מנסים להוליך שולל את הציבור.

שימו לב גם כיצד "הארץ" מתגייס בחפץ לב כדי לשמש שופר לדיסאינפורמציה של "עיר לכולנו", ואח"כ בלוגרים תומכי "עיר לכולנו" כמו יואב לרמן ויהונתן קלינגר מנופפים בריש גלי בכתבת "הארץ" הנ"ל כהוכחה כביכול כמה ת"א של חולדאי "זאת לא העיר שלי".

בהמשך כתבת "הארץ" מובאת טענה נוספת של "עיר לכולנו" על פיה לכאורה יש אפליה של החינוך הערבי בת"א בצפיפות התלמידים בכיתות הגנים:

עוד עולה מהבדיקה, כי רמת הצפיפות בגני הילדים בחינוך הממלכתי הערבי ביפו היא הגבוהה ביותר מבין זרמי החינוך השונים: ממוצע של כ-43 ילדים בכיתת גן אחת בהשוואה לכ-29 ילדים בכיתה בזרמים האחרים.

הטענה הזו נשמעת על פניה בלתי סבירה לחלוטין, שכן התקנים של מספר הילדים בכיתות הגנים כמו גם בכיתות בתי הספר נקבעים ע"י משרד החינוך, המטיל מגבלת רישום של 35 ילדים לגן. כלומר, גם אם רוצים לרשום יותר מאשר 35 ילדים לכיתת גן, משרד החינוך לא מתיר זאת.

באופן תמוה כתבת "הארץ" לא כללה תגובה של עיריית ת"א לטענת "עיר לכולנו" לגבי האפלייה בצפיפות הגנים. פניתי לדוברות עיריית ת"א לקבלת התייחסותה לכתבה. לעוזרת הדובר עימה שוחחתי היתה את התגובה המוכנה הבאה אותה היא שמחה להעביר לי במייל:

הידיעה שפורסמה מבוססת על מניפולציה של מספרים ונתונים ועל בורות, ולא על המציאות בשטח. הידיעה נסמכת על תקציב פיתוח של מוסדות חינוך ובינו לבין השקעה שוטפת בחינוך אין כל קשר. נכון שבשנים האחרונות, וזה גם הנתון המופיע בספר התקציב, הקימה העירייה יותר גנים בצפון העיר ובמרכזה, וזאת עקב גידול האוכלוסיה באזורים אלו. אם הגידול באוכלוסיה, לצורך העניין, היה בדרום העיר, תקציב הפיתוח היה מופנה להקמת גנים בדרום העיר. לכל זאת, כאמור, אין קשר להשקעה השוטפת בחינוך, הגבוהה פי 4 ביפו, בדרום העיר ובמזרחה בהשוואה לצפון. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שעיריית תל-אביב-יפו היא השניה בישראל בהשקעותיה בחינוך מבין כל הרשויות האחרות, וזאת משום הדגש שהיא נותנת לחינוך בדרום העיר, הבא לידי ביטוי בשעות תיגבור והעשרה, מרכזי למידה, ארוחות חמות, יום חינוך ארוך, הסעות ועוד. רק לאחרונה, זכתה העירייה בפרס החינוך הארצי מטעם משרד החינוך לשנת 2008, בגלל השקעותיה בתכניות להעלאת הישגים ולצמצום פערים, טיפול באוכלוסיות מיוחדות והפעלת מסגרות תרבות וקהילה מיוחדות. לגבי הצפיפות בגנים נציין כי הממוצע ביפו עומד על 29 ילדים בכיתת גן ולא כפי שפורסם.

פניתי גם למזכירות "עיר לכולנו" בבקשה לקבלת הבהרות על מקורות הנתונים עליהם הם התבססו. קיבלתי ממזכירות "עיר לכולנו" את התשובה להלן:

נתוני הצפיפות לקוחים מתוך השנתון הסטטיסטי לתל-אביב, בדרך-כלל בטבלה מספר 14.6 בלוחות פרק החינוך, כמובן, בשנים השונות לשנתון.

אני כותב לקוחים ולא מבוססים על משום שבמקרה הזה השנתון עושה את העבודה לבד, ומביא את הנתונים כפי שהם, ולא היינו צריכים להוסיף חישובים.

התמיהות – למציאות, למדיניות, ולצערי לא לכתב ואף לא אלינו…

אכן, בלוח 14.6 בשנתון הסטטיסטי של ת"א לשנת 2008 המפורסם באתר הרשמי של עיריית ת"א מופיעה הטבלה הבאה, המציגה בדיוק את אותם הנתונים שהוצגו ע"י "עיר לכולנו":

אולם כפי שאפשר לראות מהנתונים באותו שנתון סטטיסטי לגבי צפיפות בתי ספר יסודיים בת"א, הצפיפות בחינוך הממלכתי ערבי (22.1 ילדים לכיתה) נמוכה מזו אשר בחינוך הממלכתי עברי (26.3 ילדים לכיתה):

מצפיפות בתי הספר היסודי כמתואר לעיל אפשר להסיק כי כי אין אפלייה שיטתית בחינוך הממלכתי הערבי בת"א, וכי לאור מגבלת הרישום של משרד החינוך על 35 ילדים בכיתת גן סביר להניח שפשוט נפלה טעות בנתונים בטבלה של צפיפות בגנים הערביים.

כמו כן מעניין לשים לב כי גם בשנתון הסטטיסטי של 2007 (לוח 14.5) מופיע כי בגנים הערבים ביפו יש ממוצע של 43 ילדים בכיתת גן לעומת ממוצע של 30.4 בחינוך הממלכתי העברי. כלומר, עיריית ת"א מציגה מדי שנה נתונים סטטיסטיים המעידים כביכול על אפליה חמורה של גני המגזר הערבי, אך כנראה שאין אף אחד בעיריית ת"א שיקרא את הנתונים וישים שם לב למספרים התמוהים שזועקים מהשנתונים המלומדים.

השבתי לעוזרת דוברת עיריית ת"א כדלקמן:

קיבלתי תשובה גם מעיר לכולנו ומסתבר שהנתונים שהם השתמשו לקוחים בדיוק נמרץ מלוח 14.6 (רצ"ב כקובץ) בשנתון הסטטיסטי לשנת 2008 המפורסם באתר העירייה:
http://www.tel-aviv.gov.il/Hebrew/Cityhall/Numbers/Index.asp

להערכתי כנראה נפלה טעות בשנתון הסטטיסטי – אולי לא כל הגנים העירוניים במגזר הערבי מופיעים שם, ולכן החישוב של הממוצע אינו נכון?

אודה לבדיקתכם את העניין מול מינהל חינוך ולקבלת תשובה רשמית שמסבירה היכן הטעות בשנתון הסטטיסטי (אם בכלל), ומהם הנתונים הבדוקים על פי מינהל חינוך (מספר תלמידים בגנים במגזר הערבי, מספר גנים,  וממוצע ילדים לגן).

לאחר שלא קיבלתי תשובה למייל התקשרתי לדוברות העירייה. נמסר לי שעוזרת הדובר עימה עמדתי בקשר יצאה לחופשת לידה, והופניתי לעוזרת אחרת של הדובר. תיארתי בפניה את הסיטואציה והיא השיבה כי התשובה של הממוצע של 29 ילדים לגן ביפו בעינה עומדת . לאחר שהסברתי לה כי התשובה הזאת עומדת בסתירה לנתונים רשמיים של השנתון הסטטיסטי שמופיעים באתר העירייה וכי מומלץ להסביר את מקור הפער אחרת זה פשוט לא ישכנע את הקורא הספקן, היא הבטיחה לקרוא את המייל ששלחתי ולשלוח התייחסות.

הימים נקפו, אך תשובה לא קיבלתי. השארתי לעוזרת הדוברת עוד שתי הודעות שלא זכו למענה. לאחר שבוע התקשרתי בפעם השלישית, והפעם השיבה לטלפון עוזרת הדובר עצמה אשר נזפה בי כך:

"עניתי לך בשיחתנו הקודמת כי הנתון של 29 ילדים בגנים ערביים ביפו בעינו עומד. זה לא ברור?!"

בשלב זה הרמתי ידיים והודיתי לעוזרת הדובר על עזרתה.

מפנייתי לדוברות עיריית ת"א למדתי גם כי שתי עוזרות הדובר עימן שוחחתי לא שמעו מעולם על הבלוג של לרמן. אני מתפלא על לרמן שלא דואג שדוברות עיריית ת"א תכיר את הבלוג שלו (דוברות עיריית מודיעין מכירה היטב את הבלוג מודיעין-ווטש), ועוד יותר אני מתפלא על דוברות עיריית ת"א שאינה מכירה את המדיה המתפתחת והמשפיעה שצומחת מתחת לאפה.

ניכר כי עיריית ת"א לקחה קשה את האשמת "עיר לכולנו" כביכול היא מקפחת בהשקעות בחינוך את דרום העיר ויפו. ראש עיריית ת"א רון חולדאי התייחס בישיבת המועצה שדנה באישור התקציב לטענות "עיר לכולנו" בעניין קיפוח דרום העיר ויפו. מתוך פרוטוקול ישיבת מועצת העיר:

"כבר הרבה שנים אני חבר במועצה הזאת כראש עירייה, הפעם , ואני אומר את זה לדאבוני, הנתונים, הדרך וההתייחסות ששמעתי מפי חברי האופוזיציה חרגו ממה שהינו רגילים. אני זוקף את העובדה- חברי האופוזיציה, לעובדה שאתם חדשים, לעובדה שעדיין אינכם מכירים את העיר, את הנתונים ואת המציאות התקציבית והכלכלית בעיר. אחרת הייתי צריך לומר- שבכוונה מסלפים נתונים.

מי שבודק את הנתונים יודע ומכיר את ההעדפה המאוד ברורה גם בחינוך וגם ברווחה- לדרום העיר. לוקחים נתונים, נדמה לי אהרון אתה לקחת את ההשקעה בגני ילדים בתב"ר. כן, אבל כאשר שם יש הרבה מאוד ילדים חדשים, יש לנו עוד הרבה ילדים, צריך לבנות להם גני ילדים. בדרום יש גני ילדים, וממוצע הילדים בדרום ודרום מזרח העיר הוא 30.5 ילדים, בדיוק כמו בצפון העיר בממוצע לגני הילדים."

כמה ימים לאחר ישיבת מועצת העיר הסוערת פרסמה ראש מנהל חינוך דפנה לב סקירה מפורטת בבלוג של חולדאי על ההשקעות בחינוך שמבצעת עיריית ת"א בדרום העיר וביפו. בסקירה הארוכה יש התייחסות במשפט אחד לממוצע מספר הילדים בכיתות הגן ביפו (29 ילדים) – אך אין התייחסות לממוצע בגני הילדים בחינוך הערבי, שזה הנתון שהוצג בשנתון הסטטיסטי (כזכור ביפו לומדים גם לא מעט ילדים יהודים).

אז מה היה לנו כאן?

1. דוברות עיריית ת"א וראש מינהל חינוך בעיריית ת"א אומרים שהממוצע בכל יפו הוא 29 ילדים בכיתת גן (נתון המתייחס לכל יפו – בה לומדים ילדים יהודים וערבים).
2. ראש עיריית ת"א אומר שהממוצע הוא 30.5 ילדים בכיתת גן בגנים בדרום העיר.
3. אתר עיריית ת"א אומר שהממוצע הוא 43 ילדים בכיתת גן בגנים הערביים ביפו.
4. אתר עיריית מציג ממוצע של 43 ילדים בגנים הערביים ביפו גם בשנת 2007, אך כנראה שאף אחד בעיריית ת"א לא קורא את השנתונים, לא בודק את הנתונים ולא עושה להם בדיקות שפיות.
5. כאשר מציגים בפני עיריית ת"א את הפערים הנ"ל ומבקשים כי תסביר את הסיבה לפער הנ"ל – העירייה מתעלמת שוב ושוב מהפניות ואח"כ נוזפת בשואל: זה לא ברור?!

בקיצור, הטיפול של עיריית ת"א בנושא זה היא קטסטרופה הסברתית, הבולטת במיוחד על רקע המאמץ הרב שהיא השקיעה בניסיון להסביר את הנושא.

אם ההתנהלות ההסברתית הכושלת של עיריית ת"א תימשך כך – לעומת ההתנהלות התקשורתית המתוחכמת של "עיר לכולנו" בסיוע הבלוגרים התומכים והעיתון המגוייס "הארץ" – חולדאי עשוי למצוא את עצמו בעוד 4.5 שנים בחוץ.

איך חברי הכנסת מוחמד ברכה ודב חנין סובבו את הבלוגרים התל אביבים על אצבעם הקטנה, והגדילו את כוחה של חד"ש האנטי-ציונית על חשבונה של מרצ. בחינה של התנהלות חד"ש מראה שהיא כלל אינה ראויה לתואר "שמאל אמיתי" בו היא מתהדרת.

ה-12 לאוקטובר 2000 נחרת בספרי ההיסטוריה כיום בו התפכחה החברה הישראלית מהתקווה להשגת שלום עם הפלסטינים בימינו. בתאריך זה בוצע לינץ' אכזרי ע"י עשרות שוטרים ואזרחים בתחנת המשטרה ברמאללה בשני חיילי מילואים ישראליים חסרי אונים, יוסי אברהמי וואדים נורזיץ', שתעו בדרכם בכביש 443, ושמו מבטחם במשטרה הפלסטינית אשר עצרה אותם. לאחר מכן הושלכו גופות החיילים להמון הפלסטיני שהתגודד מחוץ לתחנת המשטרה אשר גררו את הגופות ברחובות העיר, ריטשו אותן, הוציאו את קרביהם והתעללו בגופות לבלי היכר. תמונתו של עזיז צלאחה המנופף להמון בידיו המגואלות בדם הפכה סמל לברבריות של אותו אירוע:

המעשה הברברי הזה לא זכה לשום גינוי מההנהגה הפלסטינית או מגורמים בעלי משקל בחברה הפלסטינית.  התגובה הרפה של ממשלת ברק למעשה הזוועה (הפצצת בניינים ריקים של הרשות הפלסטינית) גרמה לישראלים רבים לנטוש את רה"מ אהוד ברק לטובת יו"ר הליכוד אריק שרון שהביס את ברק בפער של כ-20% בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו כמה חודשים לאחר מכן. בבחירות שנערכו מאז (2003, 2006, 2009) השמאל רק הולך ודועך.

בתקופת ממשלת שרון החלה ישראל במצוד אחרי מבצעי הלינץ' ולבסוף נתפסו בידי צה"ל כל מבצעי הלינץ', ביניהם עזיז צלאחה, והועמדו למשפט. לצד גינויים חריפים בתקשורת הישראלית ופרסום נרחב של תמונות שצילם הצוות האיטלקי, העיתונאי גדעון לוי ניסה להסביר בראיון לקול ישראל את ההקשר הפוליטי והקונצפטואלי של המעשה. הסברו של גדעון לוי עורר מחלוקת ציבורית והעיתונאי נחום ברנע פרסם על כך מאמר ביקורת בעין השביעית בשם "מבחן הלינץ". הוא כתב כי אירועי אוקטובר 2000, היו ללוי "שעה של מבחן משולש: איזה עיתונאי אתה? איזה בן-אדם אתה? איזה ישראלי אתה…? לוי קפץ בקושי מתחת לרף". הוסיף ברנע באותו מאמר:

"הבעיה הרבה יותר מקיפה ממשגה אחד של איש אחד. היא נוגעת לשורש המושג "תקשורת שמאלנית". הימין טוען מזה שנים, שהשמאל זוכה בתקשורת לייצוג יתר. זה טבעי, משיבים העיתונאים. המקצוע דורש רגישות גבוהה לצדק, לסבל האנושי, לעוול, לדיכוי. לכן בכל הדמוקרטיות בולטים עיתונאים שניחנו בערכים ליברליים, "שמאלניים".

נתקלתי בציטוט כמעט זהה לעיל, הפעם מבלוגר תל-אביבי בהתייחס לבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, בכתבה של יניב מגל ונועה פרג שפורסמה השבוע בגלובס אודות ההתגייסות ההמונית של בלוגרים שמאלנים במערכת הבחירות 2009 למען חד"ש והתנועה הירוקה מימד. מתוך הכתבה:

אין התאמה של ממש בין מאזן הכוחות במערכת המפלגתית לזו של עולם הבלוגים. באופן אחר ניתן לומר, כי גולש מחו"ל, לו היה נוחת באתרים הישראליים, היה חושב כי המפלגות המובילות בישראל הן התנועה הירוקה-מימד (תי"מ) וחד"ש. כך למשל, באתר בשם אפלטון, שקיבץ אליו יותר מ-100 בלוגרים פוליטיים, מסתמן כי הרוב הגדול הולך לשתי המפלגות הללו, ורק מיעוט מבוטל מזדהה עם המפלגות הגדולות.

הבלוגרים ופעילי הרשת האחרים משתי המפלגות הללו הם בוגרי הקרבות לראשות עיריית ת"א. רובם היו שם למען ח"כ דב חנין, ורשמו יחד איתו הישג מפתיע, כשרשימתו קיבלה 34% מקולות הבוחרים. עכשיו, לקראת הבחירות, הם התפצלו לתי"מ ולחד"ש.

שוקי גלילי [כותב הבלוג תל-אביב 101]: "יש בישראל עשרות אלפי בלוגרים פעילים, אבל מספר הבלוגים הפוליטיים, שהם משפיעים ופופולריים, קטן מאוד, אולי מאות בודדות. אומרים שהבלוגיספירה היא שמאלנית, אבל זה לא נכון. היא פשוט יותר רגישה לנושאים חברתיים. רוב הבלוגים הבולטים רגישים למצוקות של אנשים שלא באות לידי ביטוי במקומות אחרים."

שוקי גלילי, יחד עם בלוגרים תל-אביבים רבים אחרים (כגון יואב לרמן, יהונתן קלינגר, יוחאי עילם ושות'), התגייסו בבחירות המוניצפיליות האחרונות למען ח"כ דב חנין, מס' 3 בסיעת חד"ש, שהתמודד לראשות עיריית תל-אביב והפסיד לחולדאי שנבחר מחדש. התגייסות המונית זו נתנה לחד"ש לגיטימציה אדירה בקרב חוגי הצעירים והסטודנטים בת"א ומחוצה לה, ומן הסתם השגת לגיטמציה זו היתה סיבה מרכזית להצגת מועמדותו של דב חנין לראשות עיריית ת"א.

בבחירות 2009 אכן קצרה חד"ש את הפירות כאשר התחזקה מ-3 מנדטים ל-4 מנדטים, ונטלה את הבכורה מיריבתה מרצ שהתכווצה מ-5 מנדטים ל-3 בלבד. מתוך אתר חד"ש:

מהתוצאות עולה כי חד"ש התחזקה בבחירות הנוכחיות בצורה משמעותית ברחוב היהודי, בעיקר בקרב צעירים. בקלפיות בתל-אביב-יפו נרשמה עלייה של פי 2 עד פי 4 במספר המצביעים לחד"ש ביחס לבחירות הקודמות, בייחוד בשכונות שבהן יש ריכוז גבוה של צעירים (לב העיר ופלורנטין). בירושלים נרשמה עלייה של פי 2 בקלפיות רבות, בעיקר בשכונת רחביה בה מתגוררים סטודנטים רבים. בחיפה נרשמו עליות של כ-20% בקלפיות.

יו"ר התנועה, ח"כ מוחמד ברכה, אמר הגיב היום על התחזקותה של חד"ש: "לאחר התרסקות מר"צ, אנחנו מפלגת השמאל היחידה. זה מציב בפנינו משימות כבדות ביותר ואנחנו מתכוונים להיות ראש החץ במאבק נגד הגזענות ונגד תופי המלחמה". "עלינו ב-30 אחוז. אני מאד שבע רצון מההתחזקות שלנו בתל אביב וביישובים הערבים".

מנהיג חד"ש מוחמד ברכה הוא תושב שפרעם. באוגוסט 2005 המחבל היהודי עדן נתן זאדה רצח בפיגוע ירי ארבעה מנוסעי קו 165 בשפרעם, ופצע תשעה. שוטרים השתלטו על נתן זאדה וכפתו את ידיו, אולם בטרם הוא חולץ מהמקום והובא למשפט צדק זאדה נרצח ע"י המון ערבי זועם שביצע בו לינץ. צפו בכתבה של ערוץ 10:

בשלב בו עדן נתן זאדה נרצח ע"י ההמון הערבי בשפרעם הוא היה כפות וחסר אונים, בדיוק כמו אברהמי ונורזיץ' שנרצחו ע"י ההמון הפלסטיני ברמאללה. אנשי שמאל אמיתיים שרגישים לזכויות האזרח בוודאי יראו בכך פשע חמור שיש למצות את הדין עם מבצעיו. אך לא כך חברי הכנסת של חד"ש, המתיימרים להיות "שמאל אמיתי", שהובילו הפגנה שקראה שלא להעמיד לדין את מבצעי הלינץ' בחייל המחבל עדן נתן זאדה כפי שדיווח בשעתו YNET:

בהפגנה, אותה אירגן חבר הוועד הציבורי בשפרעם וחבר מועצת העיר מטעם חד"ש, אחמד חמדי, השתתפו גם יושב ראש חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, ח"כ חנא סוויד (חד"ש), חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה (בל"ד) וממלא-מקום ראש עיריית שפרעם, אניס משעיל.

ח"כ ברכה קרא בעצרת שלא לשפוט את הקורבן. לדבריו, "כל דקה שהיתה מאריכה את חייו של נתן זאדה היתה יכולה לגבות קורבנות נוספים מתושבי שפרעם". ח"כ ברכה אמר בעצרת כי "יד שתורם עלינו – נפעל לשבור אותה".

לשאלת ynet מדוע הוא מגן על אלו שחרצו על גורלו של נתן זאדה ללא משפט, לאחר שכביכול כבר לא היווה סכנה ליושבי האוטובוס, השיב ברכה כי "גם הנשיא כבר לא יכול לאנוס עכשיו ובכל זאת יש קונצנזוס בחברה שהוא צריך להתפטר. ישנם מקרים שזועקים לשמיים. זהו מקרה קלאסי של הגנה עצמית".

גם דב חנין הצטרף למחאה נגד מעצר החשודים בלינץ', ואף כפר בכך שבוצע בשפרעם לינץ'. מתוך הבלוג של דב חנין:

"לא נשכח ולא ניתן להשכיח שאירוע שפרעם היה טבח ולא לינץ’"

אנו מצויים בעיצומו של מאבק בין התנועה הציונית שהקימה בארץ ישראל מדינה יהודית דמוקרטית המושתתת על ערכי תרבות, חוק וסדר, לבין התנועה הערבית הלאומנית והאיסלם הקיצוני המבקשים למחוק מן המפה את המדינה היהודית ולהחיל בת"א ובשאר חלקי ישראל את ערכי ההמון של רמאללה ושפרעם.

איני בא בטענות אל מוחמד ברכה – הוא משרת את עמו ומנצל את השיטה הדמוקרטית הישראלית לקידום מטרותיו הלאומניות. הבעיה היא בעיתונאים, בבלוגרים ובשאר מעצבי דעת הקהל היהודים יפי הנפש אשר מוחמד ברכה וחבריו משתמשים בהם ככלי שרת להשגת מטרותיהם.