האם הלינץ’ התקשורתי שבוצע בסא”ל שלום אייזנר בשבוע שעבר קשור לעובדת היותו קצין דתי ומזוקן? כל מה שרציתם לדעת על “פעילי השלום” של ה-ISM, התומכים במאבק המזויין הפלסטיני, מתנגדים לפתרון שתי מדינות, משבשים את המאבק בטרור של צה”ל ומסייעים למחבלים להימלט מידי צה”ל. כמו כן סרטוני וידיאו המראים כיצד מפזרים הפגנות במדינות נאורות, בכלל זה בדנמרק.

בשבוע שעבר קבוצת פעילים זרים של ארגון ה International Solidarity) ISM–Movement for Palestine) רכובים על אופניים ניסתה לחסום את כביש הבקעה בצומת עוג’א. פעילי ה-ISM הגיעו לכלל עימות עם כוח צה”ל שביקש למנוע את חסימת הצומת וסיכון כלי הרכב. במהלך העימות נשברה אצבעו של מפקד הכוח, סא”ל שלום אייזנר, סמח”ט חטיבת בקעת הירדן, ואז פקעה סבלנותו של סא”ל אייזנר, והפרובוקטורים נהדפו בכוח.

סא”ל אייזנר צולם כאשר הוא הולם באמצעות מחסנית נשקו בפניו של פעיל דני של ארגון ISM, והצילומים הופצו ברחבי העולם כעדות נחרצת לברוטליות כביכול של צה”ל בשטחים. התקשורת הישראלית כמובן שלא טמנה את ידיה בצלחת, והשתתפה גם היא בחגיגה, ותמונותיו של הקצין הדתי המזוקן מכה את הפעיל הדני שודרו שוב ושוב בטלויזיה הישראלית.

אפשר וצריך למתוח ביקורת על אופן ביצוע המשימה על ידי סא”ל אייזנר, כפי שעשו למשל עמנואל שילה וכן מפקד בה”ד 1, שכן אייזנר לא השכיל להבין שהתמונות של קצין ישראלי מכה את הפעיל הנורווגי גורמות לישראל נזק הסברתי עצום. אולם יש הבדל גדול בין למתוח ביקורת על התנהלותו השגויה של סא”ל אייזנר באירוע הזה לבין לעשות לינץ’ תקשורתי ודמוניזציה מכוערת לקצין, אשר מחרף את נפשו יום יום ושעה שעה בשירות שוחק ומפרך, כדי שאנשי התקשורת ושאר בית ישראל יוכלו לקיים את שגרת יומם בבטחה.

העיתונאים ששפכו את דמו של אייזנר היו בד”כ חסידי השמאל, שהתגלגלה לידיהם הזדמנות פז לחבוט בסא”ל אייזנר ובציבור הדתי-לאומי בכלל. ראו למשל את הדוגמית המקומית במודיעין, הלוא הוא קובי אור (שכבר הוכיח את עצמו בעבר כעיתונאי קטן), אשר מיהר להציג את אייזנר כעוכר ישראל. מרגליותיו להלן של קובי אור התפרסמו הן במקומון “חדשות מודיעין” והן באתר המקומי mcity:

“אני קורא רואה ושומע את כל המהומה סביב הסמח"ט שהנחית את נשקו בלי בעיות בפרצופו של מפגין נוכרי ינוקא בן 20 ואני פשוט בשוק. אני בשוק כי אם היה לי עוד איזה רספקט למחנה הלאומי הדתי, הנה הוא איבד אצלי עוד כמה גרמים. בחייאת, מה, המצלמה משקרת? הרי רואים בבירור שהבחור ה"שמאלני האנרכיסט" מדנמרק לא זז מילימטר ורואים כמו שמש בצהרי בחצות היום איך חסר המצפון והאנושיות לבוש המדים הלז מנחית על המפגין בזעם חסר הסבר והיגיון את כלי הנשק וזורק אותו לרצפה לעזאזל. אז עד כאן אני עוד מבין ואני שמח לאינסטינקט של ביבי בעניין שמיהר וגינה בחריפות את המפקד, אבל מה הסיפור הזה שכל המחנה הלאומי קופץ פתאום להגן על אחד שמחר מחרתיים חלילה יכול להיות מועמד לרמטכ"לות או משהו דומה.

אז חברים (כי אחים כאלה אני לא רוצה) יכולתם לקנות את עולמכם לו ידעתם להפריד בין פוליטיקה לבין סתם התנהגות אכזרית ובלתי אנושית. אבל לכל השדים והרוחות די בעובדה שהמפקד הנאלח הלז בא מהמחנה שלכם כדי להפכו לצדיק?”

חלק מהבעיה של עיתונאים כאלה נובעת לדעתי מבורות ועצלות בבירור העובדות. עיתונאים כאלה יכתבו “שמאלני ואנרכיסט” במרכאות ויציגו את פעיל ה-ISM הדני בתור שיה תמימה, ו”הארץ” אף הציג אותו בתור “פעיל שלום”. קרוב לוודאי שעיתונאים כאלה לא טרחו כלל להתעניין מהו ארגון ה-ISM ומהם מעלליו. לו היו טורחים לברר קצת את העובדות, היו מגלים כי מדובר בארגון שונא ישראל, אשר תומך ב”מאבק המזויין” הפלסטיני (מלחמת הטרור שלוחת הרסן נגד אזרחים ישראלים), ומתנגד לפתרון שתי מדינות לשני עמים.

ארגון ה-ISM הוא זה ששלח את פעיליו כדי לשמש מגן חי למחבלים עם דם על הידיים, אשר התבצרו בכנסיית המולד בבית לחם בזמן מבצע חומת מגן, ותודות לפעילי ה-ISM אותם מחבלים זכו בכרטיס טיסה לחו”ל או מעבר חופשי לעזה במקום להישלח להינמק בכלא הישראלי. מדובר בארגון שהשתמש בפעיליו כדי למנוע הרס של מנהרות להברחת אמל”ח ברפיח, וכאשר אחת מפעילי ה-ISM נדרסה על ידי בולדוזר שלא הבחין בה, ה-ISM רקד על דם גופתה, והציג את צה”ל ואת נהג הבולדוזר בתור מי שרוצח בדם קר סטודנטיות אמריקאיות תמימות, וקל וחומר פלסטינים. מדובר בארגון שעושה שימוש ציני באזרחות הזרה של פעיליו כדי לשבש פעולות ומחסומים של צה”ל, מסייע לארגוני הטרור, וכאשר פעיליו נפגעים (ותמיד יש פעילי ISM שתפקידם לצלם ולתעד את פעילות השטח) ה-ISM משתמש זאת כנשק הסברתי נגד ישראל במלחמת התעמולה שהוא מנהל בדעת הקהל העולמית כדי לעשות דה-לגיטמציה למדינת ישראל.

לו עיתונאים אלה היו מבינים מהו ארגון ה-ISM ומהן מטרותיו, יתכן והיו מסוגלים לראות כי האויב אינו סא”ל אייזנר, אלא אותם פעילי ISM. אולם עיתונאים כאלה לרוב שטופי שנאה כלפי הציבור הדתי ובמיוחד כלפי ציבור המתנחלים, והם רק מחכים להזדמנות פז שתאפשר לחבוט בקצין דתי ובציבור עימו הוא נמנה. עמנואל שילה הסביר זאת יפה:

“תקשורתני השמאל בישראל אורבים כבר שנים בציפייה דרוכה למעשי אלימות של קצינים דתיים, ממש כפי שנהגו צלמים מסוימים לארוב מדי שנה לחרדי התורן שביום הזיכרון ממשיך ללכת ברחוב בזמן הצפירה. עיתונאי השמאל משתוקקים להראות את פוטנציאל האלימות והדיכוי שמגלם הקצין חובש הכיפה, החשוד גם על תמיכה בהמשך 'הכיבוש'. עד היום הורשעו לא מעט קצינים בפגיעה בפלשתינים, אך מלבד פרשיות ישנות מימי האינתיפאדה הראשונה לא היתה אפשרות ליצור זיהוי של אותה אלימות עם הימין או עם הקצונה הדתית. הצילומים הנדירים באיכותם של אייזנר סיפקו חומר שלא היה כמותו עבור המשמיצים שמבקשים להציג את הקצינים הדתיים כאיום על מוסריותו של צה"ל, ואלה אכן מיהרו להתנפל על החומר ולעשות ממנו מטעמים.”

ועל כן בשם האידיאולוגיה המעוותת שלהם, עיתונאים כאלה עושים דמוניזציה קשה לקצין המחרף נפשו ומגן עליהם ועל מדינתם והופכים אותו לאדם “חסר מצפון ואנושיות”, ”מפקד נאלח” המפגין “התנהגות אכזרית ובלתי אנושית”.

דעתי היא  שעיתונאים כאלה ששפכו את דמו של קצין כמו אייזנר, הם עתונאים קטנים, והם אלו שמפגינים התנהגות אכזרית ובלתי אנושית.

להלן שני קטעי וידיאו קצרים:

1. קטע הוידיאו הראשון הוא ראיון של רפי רשף עם חגית ריין, אם ששכלה את בנה בניה ריין ז”ל במלחמת לבנון השניה. ריין מספרת על מסירותו וגבורתו של “המפקד הנאלח”, אשר חרף את נפשו כדי לחלץ את גופתו של בנה ולהביאו לקבורה שלושה ימים לאחר שנהרג.
2. קטע סאטירי של לאטמה בו מוצגים דוגמאות לאופן הברוטאלי בו כוחות משטרה (לא צבאות בשטחים כבושים) מדכאים הפגנות במדינות נאורות, בכלל זה בדנמרק.

יום עצמאות שמח!

בן דרור ימיני לא מתמודד עם הטיעונים, לא מודה בטעות, לא מתנצל על הוצאת דיבתה של שופטת  בישראל וגם לא עושה גוגל.

הפוסט האחרון שלי בכותרת “מעריב נגד חופש המידע” הצית מחדש את הדיון הציבורי על המתקפה הבוטה של בן דרור ימיני וקלמן ליבסקינד על השופטת רות רונן ופסיקתה בעתירת עמותת גישה – אשר דרשה כי משרד הבטחון יפרסם את המסמכים והנהלים השונים עליהם הוא נשען בבואו להחליט אילו סחורות הוא מתיר להכניס לרצועת עזה. בן דרור ימיני הגיב בתגובות לפוסט הנ”ל וכן פרסם בסוף השבוע מאמר נרחב בנושא זה במוספשבת של “מעריב” אשר התייחס ברובו למאמר של עוזי בנזימן שפורסם בעין השביעית לפני כשבועיים. בנזימן הזדרז לפרסם הערב בעין השביעית מאמר תגובה נוסף לימיני.

כפי שאפשר לקרוא בקישורים לעיל, בתגובותיו בבלוג ובטור שלו ב”מעריב” השבוע בן דרור ימיני כלל לא התמודד עם הטיעונים להלן שהעליתי בפוסט:

1. הכרעה בעתירה לפרסום מסמכים על פי חוק חופש המידע אינה “אקטיביזם שיפוטי” כטענתו של ימיני אלא בדיוק תפקידו של בית המשפט לפי חוק חופש המידע.
2. תפקידו של בית המשפט אינו לאמץ אוטומטית את עמדת המדינה כפי שמצפים ממנה עיתונאי “מעריב”, אלא לבחון את טיעוניה ונימוקיה של המדינה בהתאם לחוק.
3. המדינה לא נימקה בתשובתה לבית המשפט מדוע המידע הכלול במצגת “צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים” הוא מידע רגיש שאסור לפרסום אלא הסתפקה באמירות סתמיות.
4. למרות שהמדינה לא נימקה מדוע דווקא המידע באותה מצגת הוא מידע רגיש שאסור לפרסמו (בניגוד לשלושת המסמכים האחרים שהמדינה ניאותה לבסוף לפרסם בעקבות העתירה למרות שתחילה טענה כי פרסומם יגרום לפגיעה בבטחון המדינה) – עיתונאי מעריב תמכו בעמדת המדינה באופן עיוור, במקום לתמוך בחופש המידע לציבור כפי שהיה מצופה מעיתונות. ימיני אף הגדיל לעשות כאשר כינה את עתירת עמותת גישה “עתירה מטורפת”.
5. עיתונאי מעריב השמיטו את העובדה כי הקרן החדשה לישראל לא נמנית עם רשימת הקרנות התומכות בעמותת גישה, אלא שימשה בסה”כ צינור להעברת תרומות פטורות ממס מארה”ב, וכי סך התרומות שהועברו באמצעותה לעמותת גישה בשנת 2009 הסתכם ב-$4,250.
6. טענת עיתונאי מעריב כי על השופטת רות רונן היה לפסול את עצמה מדיון בשל הסמיכות האידיאולוגית ושיתוף הפעולה בין עמותת גישה לבין הקרן החדשה לישראל (בה בעלה משמש דירקטור ותורם) נודפת ממקרטיזם וציד מכשפות.
7. ימיני הוציא את דיבתה של השופטת רות רונן כאשר כתב “אין מצב שהיא לא ידעה” בהתייחס לדבריה של השופטת כי לא היתה מודעת לתרומות שהועברו לעמותת גישה דרך הקרן החדשה לישראל, ובכך למעשה טען כי השופטת משקרת.
8. במקום להתייחס לגופם של הטיעונים של השופטת בפסק הדין (לאור התגובות בדיון הקודם דעתי היא שימיני כלל לא קרא את פסק הדין לפני כן), עיתונאי “מעריב” ביצעו מתקפת אד-הומינם בשופטת.

צריך מידה של גדלות רוח כדי להודות בטעות. דונלד בוסטרום, העיתונאי השבדי שהאשים את צה"ל בסחר באיברים של פלסטינים ועורר סערה בישראל, נסוג בו מעמדתו האנטי-ישראלית בעקבות ביקורו בישראל. ריצ’רד גולדסטון הודה כי “אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך שונה". תגובותיו לעיל של בן דרור ימיני מעידים כי הוא לא ניחן בגדלות רוח דומה.

הפילוסוף ארתור  שופנאאור הציע הסבר מעניין לקושי של בני האדם להודות בטעותם:

"מדובר פשוט בשפלות הבסיסית החקוקה בטבע האדם. אם טבע האדם לא היה שפל ונקלה אלא נעלה עקרונות, הרי שבכל דיון לא היתה לפנינו שום מטרה מלבד גילוי האמת; לא היה לנו אכפת כלל ועיקר אם האמת המוכחת תומכת בדעה שהתחלנו להשמיע, או בדעה של היריב שלנו. דבר זה היה חסר משמעות בעינינו, או לפחות בעל חשיבות משנית לחלוטין.

אבל פני הדברים הם כאלה, שדאגתנו העיקרית היא לצאת צודקים. היוהרה המולדת שלנו, שמגלה רגישות במיוחד כשמדובר ביכולות האינטלקטואליות שלנו, לא תניח לנו להודות שהעמדה הראשונית שלנו שגויה, בעוד זו של יריבנו נכונה. הדרך לצאת מהקושי הזה היא לגבש תמיד עמדה מדויקת, ולשם כך על האדם לחשוב לפני שהוא מדבר.

אלא שאצל רוב האנשים, היוהרה המולדת מלווה בפטפטנות ובחוסר הגינות מולד. אנשים מדברים לפני שהם חושבים וגם אם אחרי זה הם מבינים שטעו, וכי מה שהצהירו היה מסולף, הם רוצים שייראה כאילו ההפך הוא הנכון. וכך, לטובת היוהרה, מה שאמת חייב להיראות כשקר, ומה שששקרי חייב להיראות כאמת."

השורות הבאות במאמרו של בן דרור ימיני במאמרו השבוע גרמו לי לפעור את פי בתדהמה:

“בארצות הברית התיר בית המשפט העליון, בפסק דין מכונן, לפרסם מסמכים הנוגעים למלחמת ויאטנם (“מסמכי הפטנגון”) שהגיעו לניו יורק טיימס. אלא ששום בית משפט במדינה דמוקרטית, לא כפה על הרשויות חשיפת מסמכים. יש הבדל תהומי בין השניים.”

לו בן דרור ימיני היה טורח לעשות גוגל פשוט (כפי שעמיתו קלמן ליבסקינד שלח את השופטת לעשות) הוא היה מגלה כמה קביעתו היא מופרכת, וכי במדינות דמוקרטיות, בכלל זה בארה”ב, בתי משפט בהחלט כופים על רשויות לחשוף מסמכים לפי חוקי חופש המידע – ראו למשל דוגמא 1, דוגמא 2, דוגמא 3. כידוע, בניגוד לבלוגרים, לבן דרור ימיני יש פטור מבדיקת העובדות

כותרת מאמרו האחרון של בן דרור ימיני היא “חרפת התקשורת”. החרפה האמיתית בסיפור הזה היא של עיתונאי “מעריב” שהוציאו את דיבתה של שופטת בישראל שיישמה את חוק החופש המידע, מהסיבה הפשוטה שהמידע שהיא הנחתה לפרסם התבקש ע”י עמותה שפועלת למען זכויות אדם פלסטיניות.

אכן, בושה וחרפה.

כיצד עיתונאי “מעריב” יוצאים נגד יישום החוק לחופש המידע, מגבים את השלטון באופן עיוור, ממהרים להאשים שופטת בדברי שקר, ומשמיטים מדיווחיהם מידע מהותי.

העין השביעית פרסם בשבוע שעבר מאמר של עוזי בנזימן שהתקומם על הקנאות האידיאולוגית של קלמן ליבסקינד ובן דרור ימיני. בהתייחס לקנאות אידיאולוגית זו טען בנזימן כי:

“בשמאל בתקשורת יש מקבילה אחת או שתיים (גדעון לוי ועמירה הס) שמחויבותם האידיאולוגית מסמאת לא פעם את עיניהם; בתקשורת הימנית, האדיקות הרעיונית מכתיבה את עמדותיהם של רוב הכותבים, כמעט ללא גוני ביניים”

הטענה הנ”ל תמוהה בעיני, שכן האדיקות הרעיונית של רבים מעיתונאי השמאל בהחלט מורגשת בכתיבתם – בוודאי טענה זו נכונה לרבים מהכתבים ב”הארץ” בו בנזימן היה חבר הנהלת המערכת במשך קרוב ל-20 שנה. האם הזדהותו של בנזימן עם אידיאולוגיה זו מקשה עליו לזהות את ההטיה המובהקת בכתיבתם? בנזימן הוא המייסד והעורך הראשי של העין השביעית, גוף ביקורת התקשורת המוביל בישראל, ואמירה זו מעלה את האפשרות שמא גם העין השביעית נגוע בהטיה הדומה לזו של העיתונות אותה הוא מבקר.

המאמר של בנזימן עסק בביקורת שמתחו ליבסקינד וימיני ב”מעריב” אודות ניגוד העניינים לשיטתם בו היתה מצויה השופטת רות רונן בבואה לדון בעתירה של עמותת גישה. זאת מאחר ובעלה של רות רונן, זאב ברגמן, הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל, תרם מכיסו סכומים נכבדים לקרן החדשה לישראל ולעמותת “חותמים מחדש”, ונטען כי הקרן החדשה לישראל היא מהקרנות התומכות בעמותת “גישה”.

בנזימן שרטט אנלוגיה בין הפרשה הנ”ל לבין הנחיה שקיבל לפני 45 שנה מאברהם רימון, עורך החדשות של “הארץ”, שהנחה אותו להתעלם מהקשר המשפחתי בין פקיד בעיריית ירושלים שהיה תחת חקירה משטרתית לבין סגן ראש עיריית ירושלים דאז. השוואתו של בנזימן היא מופרכת לדעתי, משום שהשאלה שהציבו ליבסקינד וימיני היא בהחלט לגיטימית – דהיינו האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה?

השאלה הנ”ל סקרנה אותי, וחיפשתי את המאמרים הרלבנטיים ב”מעריב” – הרי הם לפניכם על פי סדר כרונולוגי:

• “משפט בשירות החמאס” – בן דרור ימיני
• “אג’נדה בבית המשפט: ניגוד העניינים של השופטת” – בן דרור ימיני
• “לא מדברים על זה בבית” – קלמן ליבסקינד
• “אקטיביזם שיפוטי ופוליטי” – בן דרור ימיני

בסיס מרכזי לבחינת הטענות במאמרים הנ”ל זהו פסק הדין של השופטת בעתירה אותו ניתן לקרוא כאן.

על מנת להשיב על השאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מהדיון בעתירה, נבחן את שלושת הטענות המרכזיות שהעלו ימיני/ליבסקינד:

1. העתירה לחשיפת מידע על פי חוק חופש המידע היא “עתירה מטורפת לחלוטין”:

כותב ימיני במאמרו “משפט בשירות החמאס”:

עמותת "גישה" עתרה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפי חוק חופש המידע, כדי לחייב את מדינת ישראל לחשוף מצגת שנושאת את הכותרת "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים". ישראל, לפי הגיונה של אותה עתירה, נושאת באחריות לסל הקלוריות של תושבי עזה. האם הם זוכים למאתיים קלוריות לנפש ליום או לאלפיים? העמותה רוצה חשיפה, גם של הפרטים וגם של המעורבים בחיבור המסמך.

על פניו, זו עתירה מטורפת לחלוטין. ראשית, חוק חופש המידע קובע במפורש, בסעיף 9, שיש למנוע העברת מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור". זה בדיוק הסיפור. אלא שהשופטת, כתלמידה נלהבת של האקטיביזם השיפוטי, החליטה לצפצף על החוק הכתוב. 

"הכל שפיט", קבע השופט אהרן ברק לפני שנים רבות. החזון שלו מתממש בהחלטה של השופטת רונן. האקטיביזם המטורף מכה בנו. התוצאה היא הכרעה שיפוטית שמנוגדת להוראות החוק המפורשות וגם לעיקרון של הפרדת רשויות. זו החלטה שדגל שחור מתנוסס עליה. הפרקליטות תגיש ערעור, שחייב להתקבל. אין אופציה אחרת.

תמוה לראות עיתונאי – אשר הדרישה לשקיפות שלטונית צריכה להיות מטה לחמו – יוצא בלהט נגד עתירה שעוסקת בחשיפת מסמך שלטוני שמהווה בסיס למדיניות שנויה במחלוקת. כיצד זה שעיתונאי ממהר לאמץ את טענת “חשש לפגיעה בבטחון המדינה” כבסיס לסרוב לפרסום מסמך בו יש עניין ציבורי, כאשר על פניו המסמך כלל אינו עוסק בבטחון?

מי שיעיין בפסק הדין יראה כי המדינה עצמה לא טענה כי מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אלא כי מדובר ב”מידע רגיש” – אולם כפי שמנתחת השופטת בבהירות בפסק הדין המדינה לא הצליחה לנמק כלל מדוע מדובר במידע שחשיפתו תסב נזק למדינה. השופטת מבהירה כי לפי חוק חופש המידע חלה על הרשות השלטונית החובה לנמק את הסירוב למסירת המידע שנתבקש, ומשנימוקיה לא עמדו ברף הנדרש, דין המסמך להתפרסם. אך ימיני מיהר לקבוע שהשופטת היא זו שהחליטה לצפצף על החוק, ולא המדינה אשר סרבה לדרישת עמותת “גישה” לפרסום המסמך ואילצה אותה להגיש עתירה.

האם בעיניו של ימיני המונח “אקטיביזם שיפוטי” משמעו כל פסיקה של בית המשפט אשר אינה לרוחו של השלטון? האם לשיטתו עיקרון הפרדת הרשויות משמעו שהרשות השופטת תקבל בהכנעה כל טיעון של הרשות המבצעת?

2. בעלה של השופטת הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל ותרם לה מכספו

ימיני חשף כי בעלה של השופטת רות רונן הוא זאב ברגמן, אשר חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל. ליבסקינד עיין בדיווחי התרומות של הקרן החדשה לישראל בארה”ב, ומצא שם תרומות של ברגמן בסך 350,000 ש”ח לעמותת “חותמים מחדש” ולקרן החדשה לישראל, ותהה כיצד רעייתו של ברגמן אינה יודעת מכך. לשיטתם של ליבסקינד וימיני  על השופטת היה לעשות גילוי נאות על זיקה זאת ולפסול את עצמה מדיון בעתירה.

ימיני וליבסקינד עושים קפיצת ענק בין הקרן החדשה לישראל/עמותת חותמים מחדש לבין עמותת גישה. לו בעלה של השופטת היה חבר בהנהלת עמותת גישה או תורם משמעותי לעמותה זו כנראה שהיה על השופטת לעשות גילוי נאות ולפסול את עצמה מדיון בעתירה. אולם מדובר בשתי ישויות שונות לחלוטין, הקרן החדשה לישראל אינה נמנית כלל ברשימת הגופים התומכים בעמותת גישה, והקשר הכספי ביניהן מסתכם בכך שכאשר תורמים מארה”ב מבקשים לתרום תרומה פטורה ממס לעמותת גישה, מוצעת להם האפשרות לעשות זאת דרך הקרן החדשה לישראל, המשמשת צינור להעברת הכסף.

עיון בדוח הכספי של הקרן החדשה לישראל לשנת 2009 – אותו דוח אליו התייחס ליבסקינד בכתבתו – מעלה כי התקבל בקרן החדשה לישראל היקף תרומות “מדהים” בהיקפו לעמותת “גישה” אשר הסתכם בסך $4,250 המהווים לא פחות מ-0.15 פרומיל מתוך $26,907,380 התרומות והפרוייקטים של הקרן החדשה לישראל באותה שנה.

האם ליבסקינד לא מצא לנכון לבדוק את את היקף התרומות שבוצעו לעמותת גישה דרך הקרן החדשה לישראל או שמא פרט זה הושמט במתכוון מהכתבה?

3. השופטת מיתממת כאשר היא טוענת שלא ידעה על התרומות לגישה מהקרן החדשה

ימיני וליבסקינד מפקפקים באמיתות דבריה של השופטת שמסרה לא היתה מודעת לתרומות לעמותת גישה שהתקבלו מהקרן החדשה לישראל. במטרה לערער על אמינות דברי השופטת מתייחס ליבסקינד לפסק דין בעתירה שהגישה “גישה” יחד עם עמותות אחרות שנתמכות על ידי הקרן החדשה לישראל – פסק דין אליו הפנתה המדינה בתשובתה לעתירה. לשיטתו של ליבסקינד, עצם הסמיכות האידיאולוגית ושיתוף הפעולה בין הגופים שחלקם נתמכים ע”י הקרן החדשה לישראל מעידים שטענת השופטת על כך שלא ידעה על התרומות היא “תמוהה” (ליבסקינד זהיר יותר בלשונו מאשר ימיני). כתיבה כזו מדיפה לטעמי ניחוח של מקרטיזם וציד מכשפות.

ימיני כותב כי “הטענה של השופטת נראית מגוחכת. אין מצב שהיא לא ידעה. היא בוודאי הייתה צריכה לדעת”. במלים אחרות ימיני מכנה את השופטת שקרנית. ליבסקינד גם שולח את השופטת לחפש בגוגל “הקרן החדשה לישראל” ו”גישה” וטוען שהכל כתוב שם. כאמור החיפוש בגוגל אינו מעלה כי הקרן החדשה לישראל היוותה בסה”כ כצינור להעברת תרומות פטורות ממס בארה”ב אשר הסתכמו בשנת 2009 ב-$4,250 בלבד.

לסיכום, התשובה לשאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה היא כמובן שלילית. פסק הדין של השופטת הוא פסק דין ענייני ומנומק, העוסק ביישום החוק לחופש המידע. במקום להתמודד עם פסק הדין המנומק של השופטת, “מעריב” ביצע בשופטת מתקפת אד-הומינם קלאסית.

מדובר למעשה בברווז עיתונאי של “מעריב”, אשר גיבה אוטומטית את השלטון שביקש למנוע פרסום מסמך בעל עניין ציבורי, תוך שהעיתון עושה דה-לגיטימציה בוטה לבית המשפט ומשמיט עובדות מהותיות.

מוחמד בכרי כינה את לוחמי צה”ל “כלבים משוסים”, אך ”הארץ” הסתיר זאת מקוראיו. “הארץ” אינו מפקיר בשטח במאי מכוחותיו.

ערוץ 7 מביא צילום וידיאו של העימות שהתחולל הבוקר בפתח בית המשפט העליון בין מוחמד בכרי, הבמאי הישראלי של סרט התעמולה “ג’נין, ג’נין” אשר קיבל מימון מהרשות הפלסטינית בגין הסרט, לבין עו"ד ישראל כספי המייצג את חיילי צה"ל במילואים שלחמו בג’נין במסגרת מבצע חומת מגן. מהצפייה בסרטון עולה כי בכרי הטיח בעו”ד ישראל כספי כי הלוחמים שתובעים אותו הם “כלבים משוסים”, “כלבים עלובי נפש”, ולאחר מכן בכרי דחף את עו”ד ישראל כספי והטיח בו שוב “כלב משוסה, אתה סתם כלב”:

בעוד YNET,NRG ואתרי חדשות אחרים דיווחו על התבטאויותיו המקוממות לעיל של בכרי, ב”הארץ” לא היה שום זכר להתבטאויות אלה. תחת זאת “הארץ” מביא תמונה שצילם תומר אפלבאום לפיה עו”ד כספי נראה כפרא בעוד בכרי מביט בו באדישות.

כפי שהסביר “הארץ” בגילוי לב בעבר, לא מפקירים במאי בשטח, כל שכן כאשר הוא מקעקע את כוחות הכיבוש הציוניים.

מומלץ גם לצפות בקטע להלן מתוכניתו של גדי סוקניק בערוץ 2 לפני כשנה, בה הוא עימת בין מוחמד בכרי לבין ד”ר דוד צנגן, אחד מחיילי המילואים שלחמו בג’נין ואשר תובעים את בכרי:

סיור ביהודה ושומרון מטעם המועצה לשלום ובטחון ובסיומו מפגש עם ג'בריל רג'וב, מושל שכם ג'בריל אל בכרי ומושל ג'נין פארס כדורה.

אני משתתף היום בסיור בנושא ביטחון וגבול מטעם המועצה לשלום ולביטחון. הסיור עוסק בהצגת הנושאים הביטחוניים והטריטוריאליים של הסכסוך הישראלי- פלסטיני, וכולל מפגש עם מנהיגים פלסטיניים.

את הסיור ידריך שאול אריאלי, ומסבירים נוספים: נתי שרוני, ישראל בהרב, טליה ששון, ושלמה ברום.

להלן תוכנית הסיור:

09:00 נסיעה לפדואל דרך כביש 465 ו- 446,
09:30 תצפית מפדואל שתעסוק במרחב הביטחון המערבי, בצירי האורך, במרחב האוירי ונתב"ג ובמים של אקויפר ההר.
11:00 תצפית מעל מעלה אפרים: תכנית אלון צירי תנועה אסטרטגים.
13:00 נסיעה דרך כביש הבקעה אל מעלה אדומים.
14:30 כפר אדומים- (החבור בין עוטף ירושלים למרחב הביטחון המזרחי).
15:15 תצפית מנבי סמואל הפרוזדור לירושלים, צירי האורך. עוטף ירושלים
17:00 מלון אמבסדור פגישה עם ג'בריל רג'וב, מושל שכם ג'בריל אל בכרי ומושל ג'נין פארס כדורה. עד 1830.

אני מעריך שאשתף מקצת מהרשמים והנופים בסיור באמצעות חשבון הטוויטר שלי @YakiBeja. אתם מוזמנים לעקוב.

כיצד בעקבות הרצאה אמש של השר משה (בוגי) יעלון במודיעין הגעתי למסקנה כי בוגי יעלון הוא בלשטן צמרת.

המשנה לראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים משה (בוגי) יעלון הרצה אמש באולפנת “אורות מודיעין” בנחל צלמון במודיעין במסגרת הבמה החודשית לזכר אבנר גולדמן ז”ל, שנספה בהתרסקות מסוק ח”א ברומניה אשתקד. יעלון סיפר כי ההיכרות שלו עם אבנר היא מפעילות מבצעית משותפת מתקופתו בסיירת מטכ”ל – פעילות אשר לדבריו השתיקה יפה לה גם היום. את הבמה החודשית מארגנים משפחתו של אבנר עם קהילת מנורת מודיעין בה היה אבנר חבר דומיננטי.

יעלון ניצל את הבמה כדי לשטוח את משנתו, עליה ניתן לקרוא בהרחבה בספרו “דרך ארוכה קצרה”. לאחר ששמעתי אותו הגעתי למסקנה כי מדובר בבלשטן צמרת, ואני מאמץ את הסיכום של ראובן פדהצור ב”הארץ ספרים”:

“הספר של יעלון הוא גיבוב של קביעות ותובנות פסוודו-פילוסופיות, ניתוחים היסטוריים מופרכים, והוא לא נעדר מגלומניה ויצר השמצה: בספר מוצג יעלון כאדם היחיד בצמרת שהצליח להבין באמת מה מתרחש בינינו לבין הפלסטינים, הכין את הצבא היטב למלחמת לבנון השנייה ועמד בודד במערכה להצלת המולדת ולהגנת המדינה מול שלושת הכוחות ההרסניים והמסוכנים בעיניו – בעלי הון, ראשי השלטון והתקשורת. כל אלה ניצבו נגדו ורק הוא, ממש כמו הילד ההולנדי שתחב את אצבעו בחור שנבקע בסכר, מנסה להציל את ישראל מהשיטפון.”

להלן כמה מהדברים שחלפו בראשי למשמע הדברים שיעלון נשא הערב:

יעלון דיבר רבות על כך שהבעיה המרכזית היא שהפלסטינים אינם מוכנים לקבל את עקרון שתי מדינות לשתי עמים. אמרתי ליעלון שגם הצד השני יכול להגיד אותו דבר בדיוק, על כך שראש מפלגתו וראש ממשלתנו בנימין נתניהו גם הוא אינו מוכן לקבל את עקרון שתי מדינות לשני עמים, ולאחר שנאנס ע”י ממשל אובמה אמר זאת תוך רצף של התניות שמעקרות אותן ממשמעותן. שאלתי את יעלון האם הוא עצמו מקבל את עקרון שתי מדינות לשני עמים, אולם יעלון הלך סחור סחור ולא השיב לשאלתי.

יעלון דיבר על כך שמנהיגי המדינה צריכים לקבל אחריות, ואילו אני גיגלתי ומצאתי מאמר של בן כספית שמספר סיפור מעניין על יעלון בהיותו מפקד אוגדת יהודה ושומרון ב-1992:

"האינתיפאדה מתה", אמר מפקד אוגדת יהודה ושומרון לעיתון "במחנה". ולא רק שהיא מתה, לדבריו, אלא שזה קרה בזכותו. אני הרגתי אותה, התפאר, "עצרנו את רוב המבוקשים, השתלטנו על המצב ועל השטח". זו גם היתה כותרת הראיון. "האינתיפאדה מתה". לרוע המזל, עם יציאתו של העיתון לאור, פרצו מהומות קשות בשטחים, כולל הרוגים ופצועים משני הצדדים. האינתיפאדה לא ממש מתה, אבל המבוכה היתה רבה. הרמטכ"ל כעס. ביום ש"במחנה" יצא לאור, דיווחו הכותרות הראשיות בעיתונים על מהומות עם הרוגים ופצועים, ועל קביעתו של מפקד איו"ש שאין יותר אינתיפאדה. האוגדונר טען שלא אמר את הדברים. בתגובה, זומנו המראיינים לבירור בלשכת הרמטכ"ל. יואב כספי, היום עורך דין במשרד יגאל ארנון, הפתיע ושלף מכשיר הקלטה, שהוכיח: אמר גם אמר. "האינתיפאדה מתה". חד , חלק וברור. לא צריך פוליגרף. השנה היתה 1992, ערב יום הכיפורים, ימי האינתיפאדה הראשונה. הרמטכ"ל היה אהוד ברק. למפקד האוגדה שהחליק קראו תת אלוף משה (בוגי) יעלון. הוא לא הודח בעקבות הפרשה הזו אלא קודם במעלה סולם הדרגות. לא רק שיעלון אמר דבר שטות (תופעה שחוזרת אצלו לאורך השנים), הוא גם הכחיש שאמר, גם נתפס בהכחשה שקרית, גם נשאר בצבא וגם הפך, בימי האינתיפאדה השנייה, לרמטכ"ל.

יעלון התגאה בכך שכראש אמ”ן הוא התריע בפני רבין על כך שערפאת אינו פרטנר לשלום, אולם כתבת תחקיר של יוסי מלמן ב”הארץ” מצביעה על כך שאמ”ן בתקופתו של יעלון לא התריע כראוי בפני מקבלי ההחלטות על כוונות הפרטנר הפלסטיני.

יעלון דיבר על כך שתושבי המדינה מבולבלים ועל הצורך בלכידות החברה, ונזכרתי בהאשמותיו הבוטות כלפי ראש הממשלה אריק שרון עליו יעלון כתב בספרו:

“שרון הבין איזו מין תקשורת יש במדינת ישראל, והוא הפעיל על התקשורת הזאת מניפולציה. לדעתי – כפי שכבר ציינתי – הוא הלך למהלך [התנתקות מרצועת עזה] אשר גרם נזק אסטרטגי לישראל לא מפני שהאמין במהלך הזה, אלא מפני שביקש להציל את עצמו, כאשר החקירות הפליליות איימו עליו”.

גם בראש הממשלה אולמרט הטיח יעלון האשמה מקפיאת דם במסגרת ראיון למוסף “הארץ”, בו יעלון טען כי המהלך הקרקעי שסיים את מלחמת לבנון ובו נהרגו 33 חיילים היה “מהלך ספיני” ו”מושחת” לצורכי תקשורת (ועדת וינוגרד דחתה טענה זו):

יעלון תוקף בחריפות את ההחלטה לצאת למהלך הקרקעי שסיים את המלחמה, ובו נהרגו 33 חיילים, "המהלך הזה היה מהלך ספיני. לא היתה לו מטרה ביטחונית-מדינית מהותית אלא מטרה ספינולוגית. הוא נועד להשיג את תמונת הניצחון החסרה. לא עושים דבר כזה. לא שולחים חיילים למבצע סרק אחרי שהתוצאות המדיניות כבר נקבעו. בעיני זה מושחת". הוא נשאל האם חיילים נהרגו בעבור ספין, ומשיב: "כן. ולכן אנשים צריכים להתפטר.”

תהיתי האם יעלון הביא בחשבון את השפעת האשמותיו החמורות הנ”ל על אמהות שצריכות לשלוח את בניהם לצבא, והאם הוא סבור שהוא תורם בכך ללכידות חברתית?

משעשע לקרוא את הפיסקה הזו בראיון הנ”ל מספטמבר 2006:

הוא [יעלון] עדיין מכחיש שבכוונתו להיכנס למערכת הפוליטית, אבל ההכחשה נשמעת רפה מבעבר. "היום אני לא חושב שהפוליטיקה היא הדרך שלי להשפיע", אומר יעלון. ואת הטענות שלפיהן בכוונתו לחבור לבנימין נתניהו ולמפלגת הליכוד הוא מגדיר "קשקוש".

לקראת סוף ההרצאה קיבלתי סמס עם מבזק חדשות על כך שרקטת גראד התפוצצה בחצר בית בבאר שבע, לראשונה מאז עופרת יצוקה. רציתי לשאול את יעלון כיצד הממשלה בה הוא חבר מתמודדת עם שיגורי הטילים החוזרים ונשנים מעזה, אולם לא הצלחתי לקבל הזדמנות לשאול שאלה נוספת.

להלן התגובה שיובל דרור מאן לאשר לפרסום בפוסט “מופע של צביעות” בבלוג שלו “הגלוב” מזה למעלה מיממה – נחשו מדוע:

24. יקי: תגובתך ממתינה לאישור.
15 בפברואר 2011, בשעה 22:42

יובל,

במקרה אני אב לבנות בגיל דומה לזה של הבנות שלך. לשאלתך: ראשית, כמעט שלא רואים אצלנו בבית ערוץ 2 משום שהתוכניות שם הן תת רמה. אני גם לא חושב שילדות בנות 7 צריכות לצפות במופע הוולגריות והטמטום של ארץ נהדרת. שנית, לו הייתי נשאל ע"י בתי מה זה מילף הייתי משיב שזה כינוי למישהי חתיכה/מדליקה. הורים נדרשים להתמודד עם אתגרים מסובכים מכך.

חבל שבמקום להגיב לטיעונים אתה יורד לפסים אישיים – גם איתי וגם עם קלמן ליבסקינד. כל כך קשה לך לפרגן לליבסקינד ולמעריב על כך שהם פרסמו תחקיר ראוי שהביא ממצאים חמורים שגרמו לפסילת מינויו של גלנט לרמטכ"ל?

כפי שזה נראה, כואב לך לפרגן לליבסקינד/מעריב על ההישג העיתונאי ולפיכך אתה מתעקש באופן מגוחך לגמד אותו ולטעון כביכול גלנט לא עשה שום דבר חריג. זה די ילדותי מצידך…

נ.ב.

אני סקרן: מדוע אני בסטטוס המיוחס של תגובות שמצריכות אישור לפני פרסומן? מה כתבתי פה שזיכה אותי בסטטוס מיוחס זה – מלבד זה שבתגובותי לרוב אני חולק על דעתו של היו"ר הנכבד?

עדכון: קראו את התגובות לפוסט הזה.

לאחרונה נחשפנו להתנהלות של גלנט שכללה בין היתר:

• ניצול מעמדו כמזכירו הצבאי של שרון לניהול מגעים עם המינהל ולקבלת הקצאת קרקעות חריגה
• פלישה לקרקעות
• מסירת תצהירים שאינם אמת
• הדחתו ממילואים של חושף פרשת הקרקעות, עיתונאי “מעריב” קלמן ליבסקינד
• מודעות אנונימיות לגבי פוטש כביכול של חבורת גבי אשכנזי (לא ברור מי עומד מאחורי המודעות)
• עתירה לבג”ץ נגד ביטול מינויו לרמטכ”ל, אותה הוא נאלץ למשוך לאחר שבג”ץ סרב להוציא צו ביניים נגד ביטול המינוי

השאלה המתבקשת היא: האם יואב גלנט?

gal·lant

–adjective

1. brave, spirited, noble-minded, or chivalrous: a gallant knight;a gallant rescue attempt.

2. exceptionally polite and attentive to women; courtly.

3. stately; grand: a gallant pageant.

4. showy, colorful, or stylish, as in dress; magnificent.

5. amorous; amatory.

צ’ילה עמדה להכיר במדינה פלסטינית ומיד הוכתה ברעידת אדמה. כמו כן אלפי ציפורים מתות נפלו מהשמים על ביבי. האם מדובר במכות שהנחית הקדוש ברוך הוא, ידו הארוכה של המוסד או שמא צירוף מקרים בלבד?

אחד התוספים השימושיים ביותר לדפדפן פיירפוקס זהו Google Toolbar. כאשר אני שוקל לעתים לעבור להשתמש בדפדפן גוגל כרום אני מיד חוזר בי משום שדווקא בכרום מבית גוגל אין תמיכה ב-Google Toolbar.

הלילה הקלקתי על אייקון החדשות ב-Google Toolbar ושמתי לב לשתי ידיעות שהופיעו זו מעל זו:

שימו לב מה קורה כאן: “הארץ” מדווח כי הרשות הפלסטינית טוענת כי צי’לה ואורגוואי עומדות להכיר במדינה פלסטינית, ומיד לאחר מכן CNN מדווח על רעידת אדמה גדולה בצ’ילה.

ידיעה נוספת: אלפי ציפורים מתות נפלו מהשמים על ביבי

האם מדובר ממכות שהנחית הקדוש ברוך הוא, ידו הארוכה של המוסד או שמא צירוף מקרים בלבד?

סאטירה קורעת שהופקה ע”י “לאטמה”, על השקר הגדול של “פעילי השלום” של המשט לעזה, על משקל השיר “We are the world”.

נא לשתף הלאה, במיוחד עם חברים בחו”ל:

הנה קישור יותר רציני, באותו נושא:

http://www.gaza-flotilla.com/

ואם כבר אנחנו בשוונג, אז הנה מדריך להחרמת ישראל: