בן דרור ימיני לא מתמודד עם הטיעונים, לא מודה בטעות, לא מתנצל על הוצאת דיבתה של שופטת  בישראל וגם לא עושה גוגל.

הפוסט האחרון שלי בכותרת “מעריב נגד חופש המידע” הצית מחדש את הדיון הציבורי על המתקפה הבוטה של בן דרור ימיני וקלמן ליבסקינד על השופטת רות רונן ופסיקתה בעתירת עמותת גישה – אשר דרשה כי משרד הבטחון יפרסם את המסמכים והנהלים השונים עליהם הוא נשען בבואו להחליט אילו סחורות הוא מתיר להכניס לרצועת עזה. בן דרור ימיני הגיב בתגובות לפוסט הנ”ל וכן פרסם בסוף השבוע מאמר נרחב בנושא זה במוספשבת של “מעריב” אשר התייחס ברובו למאמר של עוזי בנזימן שפורסם בעין השביעית לפני כשבועיים. בנזימן הזדרז לפרסם הערב בעין השביעית מאמר תגובה נוסף לימיני.

כפי שאפשר לקרוא בקישורים לעיל, בתגובותיו בבלוג ובטור שלו ב”מעריב” השבוע בן דרור ימיני כלל לא התמודד עם הטיעונים להלן שהעליתי בפוסט:

1. הכרעה בעתירה לפרסום מסמכים על פי חוק חופש המידע אינה “אקטיביזם שיפוטי” כטענתו של ימיני אלא בדיוק תפקידו של בית המשפט לפי חוק חופש המידע.
2. תפקידו של בית המשפט אינו לאמץ אוטומטית את עמדת המדינה כפי שמצפים ממנה עיתונאי “מעריב”, אלא לבחון את טיעוניה ונימוקיה של המדינה בהתאם לחוק.
3. המדינה לא נימקה בתשובתה לבית המשפט מדוע המידע הכלול במצגת “צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים” הוא מידע רגיש שאסור לפרסום אלא הסתפקה באמירות סתמיות.
4. למרות שהמדינה לא נימקה מדוע דווקא המידע באותה מצגת הוא מידע רגיש שאסור לפרסמו (בניגוד לשלושת המסמכים האחרים שהמדינה ניאותה לבסוף לפרסם בעקבות העתירה למרות שתחילה טענה כי פרסומם יגרום לפגיעה בבטחון המדינה) – עיתונאי מעריב תמכו בעמדת המדינה באופן עיוור, במקום לתמוך בחופש המידע לציבור כפי שהיה מצופה מעיתונות. ימיני אף הגדיל לעשות כאשר כינה את עתירת עמותת גישה “עתירה מטורפת”.
5. עיתונאי מעריב השמיטו את העובדה כי הקרן החדשה לישראל לא נמנית עם רשימת הקרנות התומכות בעמותת גישה, אלא שימשה בסה”כ צינור להעברת תרומות פטורות ממס מארה”ב, וכי סך התרומות שהועברו באמצעותה לעמותת גישה בשנת 2009 הסתכם ב-$4,250.
6. טענת עיתונאי מעריב כי על השופטת רות רונן היה לפסול את עצמה מדיון בשל הסמיכות האידיאולוגית ושיתוף הפעולה בין עמותת גישה לבין הקרן החדשה לישראל (בה בעלה משמש דירקטור ותורם) נודפת ממקרטיזם וציד מכשפות.
7. ימיני הוציא את דיבתה של השופטת רות רונן כאשר כתב “אין מצב שהיא לא ידעה” בהתייחס לדבריה של השופטת כי לא היתה מודעת לתרומות שהועברו לעמותת גישה דרך הקרן החדשה לישראל, ובכך למעשה טען כי השופטת משקרת.
8. במקום להתייחס לגופם של הטיעונים של השופטת בפסק הדין (לאור התגובות בדיון הקודם דעתי היא שימיני כלל לא קרא את פסק הדין לפני כן), עיתונאי “מעריב” ביצעו מתקפת אד-הומינם בשופטת.

צריך מידה של גדלות רוח כדי להודות בטעות. דונלד בוסטרום, העיתונאי השבדי שהאשים את צה"ל בסחר באיברים של פלסטינים ועורר סערה בישראל, נסוג בו מעמדתו האנטי-ישראלית בעקבות ביקורו בישראל. ריצ’רד גולדסטון הודה כי “אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך שונה". תגובותיו לעיל של בן דרור ימיני מעידים כי הוא לא ניחן בגדלות רוח דומה.

הפילוסוף ארתור  שופנאאור הציע הסבר מעניין לקושי של בני האדם להודות בטעותם:

"מדובר פשוט בשפלות הבסיסית החקוקה בטבע האדם. אם טבע האדם לא היה שפל ונקלה אלא נעלה עקרונות, הרי שבכל דיון לא היתה לפנינו שום מטרה מלבד גילוי האמת; לא היה לנו אכפת כלל ועיקר אם האמת המוכחת תומכת בדעה שהתחלנו להשמיע, או בדעה של היריב שלנו. דבר זה היה חסר משמעות בעינינו, או לפחות בעל חשיבות משנית לחלוטין.

אבל פני הדברים הם כאלה, שדאגתנו העיקרית היא לצאת צודקים. היוהרה המולדת שלנו, שמגלה רגישות במיוחד כשמדובר ביכולות האינטלקטואליות שלנו, לא תניח לנו להודות שהעמדה הראשונית שלנו שגויה, בעוד זו של יריבנו נכונה. הדרך לצאת מהקושי הזה היא לגבש תמיד עמדה מדויקת, ולשם כך על האדם לחשוב לפני שהוא מדבר.

אלא שאצל רוב האנשים, היוהרה המולדת מלווה בפטפטנות ובחוסר הגינות מולד. אנשים מדברים לפני שהם חושבים וגם אם אחרי זה הם מבינים שטעו, וכי מה שהצהירו היה מסולף, הם רוצים שייראה כאילו ההפך הוא הנכון. וכך, לטובת היוהרה, מה שאמת חייב להיראות כשקר, ומה שששקרי חייב להיראות כאמת."

השורות הבאות במאמרו של בן דרור ימיני במאמרו השבוע גרמו לי לפעור את פי בתדהמה:

“בארצות הברית התיר בית המשפט העליון, בפסק דין מכונן, לפרסם מסמכים הנוגעים למלחמת ויאטנם (“מסמכי הפטנגון”) שהגיעו לניו יורק טיימס. אלא ששום בית משפט במדינה דמוקרטית, לא כפה על הרשויות חשיפת מסמכים. יש הבדל תהומי בין השניים.”

לו בן דרור ימיני היה טורח לעשות גוגל פשוט (כפי שעמיתו קלמן ליבסקינד שלח את השופטת לעשות) הוא היה מגלה כמה קביעתו היא מופרכת, וכי במדינות דמוקרטיות, בכלל זה בארה”ב, בתי משפט בהחלט כופים על רשויות לחשוף מסמכים לפי חוקי חופש המידע – ראו למשל דוגמא 1, דוגמא 2, דוגמא 3. כידוע, בניגוד לבלוגרים, לבן דרור ימיני יש פטור מבדיקת העובדות

כותרת מאמרו האחרון של בן דרור ימיני היא “חרפת התקשורת”. החרפה האמיתית בסיפור הזה היא של עיתונאי “מעריב” שהוציאו את דיבתה של שופטת בישראל שיישמה את חוק החופש המידע, מהסיבה הפשוטה שהמידע שהיא הנחתה לפרסם התבקש ע”י עמותה שפועלת למען זכויות אדם פלסטיניות.

אכן, בושה וחרפה.

כיצד עיתונאי “מעריב” יוצאים נגד יישום החוק לחופש המידע, מגבים את השלטון באופן עיוור, ממהרים להאשים שופטת בדברי שקר, ומשמיטים מדיווחיהם מידע מהותי.

העין השביעית פרסם בשבוע שעבר מאמר של עוזי בנזימן שהתקומם על הקנאות האידיאולוגית של קלמן ליבסקינד ובן דרור ימיני. בהתייחס לקנאות אידיאולוגית זו טען בנזימן כי:

“בשמאל בתקשורת יש מקבילה אחת או שתיים (גדעון לוי ועמירה הס) שמחויבותם האידיאולוגית מסמאת לא פעם את עיניהם; בתקשורת הימנית, האדיקות הרעיונית מכתיבה את עמדותיהם של רוב הכותבים, כמעט ללא גוני ביניים”

הטענה הנ”ל תמוהה בעיני, שכן האדיקות הרעיונית של רבים מעיתונאי השמאל בהחלט מורגשת בכתיבתם – בוודאי טענה זו נכונה לרבים מהכתבים ב”הארץ” בו בנזימן היה חבר הנהלת המערכת במשך קרוב ל-20 שנה. האם הזדהותו של בנזימן עם אידיאולוגיה זו מקשה עליו לזהות את ההטיה המובהקת בכתיבתם? בנזימן הוא המייסד והעורך הראשי של העין השביעית, גוף ביקורת התקשורת המוביל בישראל, ואמירה זו מעלה את האפשרות שמא גם העין השביעית נגוע בהטיה הדומה לזו של העיתונות אותה הוא מבקר.

המאמר של בנזימן עסק בביקורת שמתחו ליבסקינד וימיני ב”מעריב” אודות ניגוד העניינים לשיטתם בו היתה מצויה השופטת רות רונן בבואה לדון בעתירה של עמותת גישה. זאת מאחר ובעלה של רות רונן, זאב ברגמן, הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל, תרם מכיסו סכומים נכבדים לקרן החדשה לישראל ולעמותת “חותמים מחדש”, ונטען כי הקרן החדשה לישראל היא מהקרנות התומכות בעמותת “גישה”.

בנזימן שרטט אנלוגיה בין הפרשה הנ”ל לבין הנחיה שקיבל לפני 45 שנה מאברהם רימון, עורך החדשות של “הארץ”, שהנחה אותו להתעלם מהקשר המשפחתי בין פקיד בעיריית ירושלים שהיה תחת חקירה משטרתית לבין סגן ראש עיריית ירושלים דאז. השוואתו של בנזימן היא מופרכת לדעתי, משום שהשאלה שהציבו ליבסקינד וימיני היא בהחלט לגיטימית – דהיינו האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה?

השאלה הנ”ל סקרנה אותי, וחיפשתי את המאמרים הרלבנטיים ב”מעריב” – הרי הם לפניכם על פי סדר כרונולוגי:

• “משפט בשירות החמאס” – בן דרור ימיני
• “אג’נדה בבית המשפט: ניגוד העניינים של השופטת” – בן דרור ימיני
• “לא מדברים על זה בבית” – קלמן ליבסקינד
• “אקטיביזם שיפוטי ופוליטי” – בן דרור ימיני

בסיס מרכזי לבחינת הטענות במאמרים הנ”ל זהו פסק הדין של השופטת בעתירה אותו ניתן לקרוא כאן.

על מנת להשיב על השאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מהדיון בעתירה, נבחן את שלושת הטענות המרכזיות שהעלו ימיני/ליבסקינד:

1. העתירה לחשיפת מידע על פי חוק חופש המידע היא “עתירה מטורפת לחלוטין”:

כותב ימיני במאמרו “משפט בשירות החמאס”:

עמותת "גישה" עתרה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפי חוק חופש המידע, כדי לחייב את מדינת ישראל לחשוף מצגת שנושאת את הכותרת "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים". ישראל, לפי הגיונה של אותה עתירה, נושאת באחריות לסל הקלוריות של תושבי עזה. האם הם זוכים למאתיים קלוריות לנפש ליום או לאלפיים? העמותה רוצה חשיפה, גם של הפרטים וגם של המעורבים בחיבור המסמך.

על פניו, זו עתירה מטורפת לחלוטין. ראשית, חוק חופש המידע קובע במפורש, בסעיף 9, שיש למנוע העברת מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור". זה בדיוק הסיפור. אלא שהשופטת, כתלמידה נלהבת של האקטיביזם השיפוטי, החליטה לצפצף על החוק הכתוב. 

"הכל שפיט", קבע השופט אהרן ברק לפני שנים רבות. החזון שלו מתממש בהחלטה של השופטת רונן. האקטיביזם המטורף מכה בנו. התוצאה היא הכרעה שיפוטית שמנוגדת להוראות החוק המפורשות וגם לעיקרון של הפרדת רשויות. זו החלטה שדגל שחור מתנוסס עליה. הפרקליטות תגיש ערעור, שחייב להתקבל. אין אופציה אחרת.

תמוה לראות עיתונאי – אשר הדרישה לשקיפות שלטונית צריכה להיות מטה לחמו – יוצא בלהט נגד עתירה שעוסקת בחשיפת מסמך שלטוני שמהווה בסיס למדיניות שנויה במחלוקת. כיצד זה שעיתונאי ממהר לאמץ את טענת “חשש לפגיעה בבטחון המדינה” כבסיס לסרוב לפרסום מסמך בו יש עניין ציבורי, כאשר על פניו המסמך כלל אינו עוסק בבטחון?

מי שיעיין בפסק הדין יראה כי המדינה עצמה לא טענה כי מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אלא כי מדובר ב”מידע רגיש” – אולם כפי שמנתחת השופטת בבהירות בפסק הדין המדינה לא הצליחה לנמק כלל מדוע מדובר במידע שחשיפתו תסב נזק למדינה. השופטת מבהירה כי לפי חוק חופש המידע חלה על הרשות השלטונית החובה לנמק את הסירוב למסירת המידע שנתבקש, ומשנימוקיה לא עמדו ברף הנדרש, דין המסמך להתפרסם. אך ימיני מיהר לקבוע שהשופטת היא זו שהחליטה לצפצף על החוק, ולא המדינה אשר סרבה לדרישת עמותת “גישה” לפרסום המסמך ואילצה אותה להגיש עתירה.

האם בעיניו של ימיני המונח “אקטיביזם שיפוטי” משמעו כל פסיקה של בית המשפט אשר אינה לרוחו של השלטון? האם לשיטתו עיקרון הפרדת הרשויות משמעו שהרשות השופטת תקבל בהכנעה כל טיעון של הרשות המבצעת?

2. בעלה של השופטת הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל ותרם לה מכספו

ימיני חשף כי בעלה של השופטת רות רונן הוא זאב ברגמן, אשר חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל. ליבסקינד עיין בדיווחי התרומות של הקרן החדשה לישראל בארה”ב, ומצא שם תרומות של ברגמן בסך 350,000 ש”ח לעמותת “חותמים מחדש” ולקרן החדשה לישראל, ותהה כיצד רעייתו של ברגמן אינה יודעת מכך. לשיטתם של ליבסקינד וימיני  על השופטת היה לעשות גילוי נאות על זיקה זאת ולפסול את עצמה מדיון בעתירה.

ימיני וליבסקינד עושים קפיצת ענק בין הקרן החדשה לישראל/עמותת חותמים מחדש לבין עמותת גישה. לו בעלה של השופטת היה חבר בהנהלת עמותת גישה או תורם משמעותי לעמותה זו כנראה שהיה על השופטת לעשות גילוי נאות ולפסול את עצמה מדיון בעתירה. אולם מדובר בשתי ישויות שונות לחלוטין, הקרן החדשה לישראל אינה נמנית כלל ברשימת הגופים התומכים בעמותת גישה, והקשר הכספי ביניהן מסתכם בכך שכאשר תורמים מארה”ב מבקשים לתרום תרומה פטורה ממס לעמותת גישה, מוצעת להם האפשרות לעשות זאת דרך הקרן החדשה לישראל, המשמשת צינור להעברת הכסף.

עיון בדוח הכספי של הקרן החדשה לישראל לשנת 2009 – אותו דוח אליו התייחס ליבסקינד בכתבתו – מעלה כי התקבל בקרן החדשה לישראל היקף תרומות “מדהים” בהיקפו לעמותת “גישה” אשר הסתכם בסך $4,250 המהווים לא פחות מ-0.15 פרומיל מתוך $26,907,380 התרומות והפרוייקטים של הקרן החדשה לישראל באותה שנה.

האם ליבסקינד לא מצא לנכון לבדוק את את היקף התרומות שבוצעו לעמותת גישה דרך הקרן החדשה לישראל או שמא פרט זה הושמט במתכוון מהכתבה?

3. השופטת מיתממת כאשר היא טוענת שלא ידעה על התרומות לגישה מהקרן החדשה

ימיני וליבסקינד מפקפקים באמיתות דבריה של השופטת שמסרה לא היתה מודעת לתרומות לעמותת גישה שהתקבלו מהקרן החדשה לישראל. במטרה לערער על אמינות דברי השופטת מתייחס ליבסקינד לפסק דין בעתירה שהגישה “גישה” יחד עם עמותות אחרות שנתמכות על ידי הקרן החדשה לישראל – פסק דין אליו הפנתה המדינה בתשובתה לעתירה. לשיטתו של ליבסקינד, עצם הסמיכות האידיאולוגית ושיתוף הפעולה בין הגופים שחלקם נתמכים ע”י הקרן החדשה לישראל מעידים שטענת השופטת על כך שלא ידעה על התרומות היא “תמוהה” (ליבסקינד זהיר יותר בלשונו מאשר ימיני). כתיבה כזו מדיפה לטעמי ניחוח של מקרטיזם וציד מכשפות.

ימיני כותב כי “הטענה של השופטת נראית מגוחכת. אין מצב שהיא לא ידעה. היא בוודאי הייתה צריכה לדעת”. במלים אחרות ימיני מכנה את השופטת שקרנית. ליבסקינד גם שולח את השופטת לחפש בגוגל “הקרן החדשה לישראל” ו”גישה” וטוען שהכל כתוב שם. כאמור החיפוש בגוגל אינו מעלה כי הקרן החדשה לישראל היוותה בסה”כ כצינור להעברת תרומות פטורות ממס בארה”ב אשר הסתכמו בשנת 2009 ב-$4,250 בלבד.

לסיכום, התשובה לשאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה היא כמובן שלילית. פסק הדין של השופטת הוא פסק דין ענייני ומנומק, העוסק ביישום החוק לחופש המידע. במקום להתמודד עם פסק הדין המנומק של השופטת, “מעריב” ביצע בשופטת מתקפת אד-הומינם קלאסית.

מדובר למעשה בברווז עיתונאי של “מעריב”, אשר גיבה אוטומטית את השלטון שביקש למנוע פרסום מסמך בעל עניין ציבורי, תוך שהעיתון עושה דה-לגיטימציה בוטה לבית המשפט ומשמיט עובדות מהותיות.

מוחמד בכרי כינה את לוחמי צה”ל “כלבים משוסים”, אך ”הארץ” הסתיר זאת מקוראיו. “הארץ” אינו מפקיר בשטח במאי מכוחותיו.

ערוץ 7 מביא צילום וידיאו של העימות שהתחולל הבוקר בפתח בית המשפט העליון בין מוחמד בכרי, הבמאי הישראלי של סרט התעמולה “ג’נין, ג’נין” אשר קיבל מימון מהרשות הפלסטינית בגין הסרט, לבין עו"ד ישראל כספי המייצג את חיילי צה"ל במילואים שלחמו בג’נין במסגרת מבצע חומת מגן. מהצפייה בסרטון עולה כי בכרי הטיח בעו”ד ישראל כספי כי הלוחמים שתובעים אותו הם “כלבים משוסים”, “כלבים עלובי נפש”, ולאחר מכן בכרי דחף את עו”ד ישראל כספי והטיח בו שוב “כלב משוסה, אתה סתם כלב”:

בעוד YNET,NRG ואתרי חדשות אחרים דיווחו על התבטאויותיו המקוממות לעיל של בכרי, ב”הארץ” לא היה שום זכר להתבטאויות אלה. תחת זאת “הארץ” מביא תמונה שצילם תומר אפלבאום לפיה עו”ד כספי נראה כפרא בעוד בכרי מביט בו באדישות.

כפי שהסביר “הארץ” בגילוי לב בעבר, לא מפקירים במאי בשטח, כל שכן כאשר הוא מקעקע את כוחות הכיבוש הציוניים.

מומלץ גם לצפות בקטע להלן מתוכניתו של גדי סוקניק בערוץ 2 לפני כשנה, בה הוא עימת בין מוחמד בכרי לבין ד”ר דוד צנגן, אחד מחיילי המילואים שלחמו בג’נין ואשר תובעים את בכרי:

עיון בפסיקת בג”ץ בנושא סיכולים ממוקדים ובמבצע “שני מגדלים” שתואר בכתבתו של בלאו מעלה כי צה”ל פעל בהתאם לפסיקת בג”ץ – בניגוד מוחלט לברווז העיתונאי ש“הארץ” ניסה למכור לנו.

כאשר הותרו לפרסום בשבוע שעבר פרטי פרשת קם-בלאו, טענו לא מעט עיתונאים ובלוגרים, ובראשם עיתון “הארץ” כמובן, כי הפרשה צריכה להיקרא “פרשת יאיר נווה” ולא “פרשת ענת קם”. זאת משום שלשיטתם הפשע העיקרי הוא שצה”ל מממשיך לבצע סיכולים ממוקדים בניגוד לפסיקת בג”ץ, ולראיה כתבתו של בלאו מנובמבר 2008 שחשפה פשעים חמורים אלה, תוך התבססות על סיכומי הדיון בפיקוד מרכז שנגנבו ע”י קם.

את המיתוס הזה – של הצמד האמיץ קם-בלאו שחרפו נפשם על מנת לחשוף ולתקן את פשעי המלחמה של צה”ל – ביקשו לטפח ולהאדיר מאמר המערכת של “הארץ” של יום שישי (“הפרשה האמיתית”), מאמרו של עקיבא אלדר (“פרשת ענת קם | הכיבוש גם משחית וגם מטמטם”),  מאמרו של גדעון לוי (“לו אתם ענת קם”) וכן בלוגרים רבים ברחבי הרשת.

“הארץ” מיחזר במרץ את הספין הזה כדי להסיט את האש מהתנהלותו חסרת האחריות בכל הקשור לאחזקתם במשך שנים של מאות/אלפי המסמכים המסווגים הגנובים שנמסרו ע”י קם לידי בלאו, ולהסיט את האש מהפרסום חסר האחריות שלו של המסמכים המקוריים אשר הביאו לפתיחת חקירת השב”כ, ולחשיפתה והעמדתה לדין של ענת קם אשר נתנה את אמונה ב”הארץ”.

כלל ידוע בתעמולה הוא שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים, אנשים יאמינו בו לבסוף. כך קרה גם לגבי מיתוס הצמד האמיץ שנלחם להציל את שלטון החוק, והרבה אנשים קנו והפיצו את הלוקש הזה של “הארץ”.

אולם למי שמעדיף להפעיל את קודקודו במקום לאמץ את המנטרה של השבט, מזדקרות לעין שתי בעיות מרכזיות עם המיתוס הנ”ל:

1. בשביל לחשוף את הנ”ל לא היה שום צורך בגניבה סיטונאית 2,000 מסמכים מסווגים הכוללים פרוט סד”כ כוחות צה”ל, פקודות מבצע עתידיות וכו’ – מסמכים אשר הוחזקו כנראה בתנאי הפקר מזה שנים ע”י צמד החמד תוך סיכון בטחון המדינה וחיי חייליה. לשם כך היו מספיקים אותם 2-3 מסמכים עליהם התבסס בלאו בכתבתו. מה ההצדקה לגניבת והפקרת שאר 1,997 המסמכים המסווגים?
2. לו באמת צה”ל פעל בניגוד לפסיקת בג”ץ היה בוודאי קורה משהו מאז חשיפתו של בלאו בנובמבר 2008 – היועץ המשפטי לממשלה היה מחליט על פתיחת חקירה, היה מוגש כתב אישום, ועיתון “הארץ” היה יכול לזקוף לזכותו הישג ראוי. אך, אבוי, זה לא קרה.

אתמול פרסם דובר צה”ל הודעה שהתייחסה לטענות המוטעות בכתבתו של אורי בלאו בנובמבר 2008. מתוך הדיווח בוואלה:

לדברי צה"ל, "הטענות בכתבה היו מבוססות על תמונת מצב חלקית ואי הבנה של הנסיבות המבצעיות כמו גם של המגבלות שנקבעו בפסיקת בג"ץ". בנוסף אומרים בצה"ל כי בעקבות הכתבה פנו עורכי הדין אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיורה על פתיחת חקירה פלילית. בצה"ל אומרים כי בבדיקת היועץ [המשפטי לממשלה] נקבע כי "לא נמצא בסיס לטענה שכוחות צה"ל פעלו בניגוד לחוק או בניגוד לפסיקת בג"ץ".

במלים אחרות, עיתון “הארץ” אנס את השטח כדי להוכיח באותות ובמופתים כביכול צה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”ץ, אך המציאות טפחה על פניו. במקום להודות ביושר בטעותו – “הארץ” ממשיך לנסות להוליך את הציבור שולל.

להלן השורה התחתונה של פסיקת בג”ץ בנושא מדיניות הסיכולים הממוקדים, בו למגינת ליבם של העותרים בג”ץ דחה את בקשתם לאסור על צה”ל שימוש בסיכולים ממוקדים:

“בחינתו של "הסיכול הממוקד" – ובמינוחנו שלנו פגיעה מונעת הגורמת למות מחבלים, ולעתים גם של אזרחים תמימי לב – מלמדת כי שאלת החוקיות של הפגיעה המונעת על פי המשפט הבינלאומי המנהגי היא מורכבת.

התוצאה המתקבלת אינה שפגיעה מונעת זו מותרת תמיד או שהיא אסורה תמיד. הגישה של המשפט הבינלאומי המנהגי החלה בסכסוכים מזויינים בעלי אופי בינלאומי הינה, כי אזרחים מוגנים מפני תקיפתו של הצבא.

עם זאת, הגנה זו אינה קיימת כלפי אותם אזרחים "ולמשך אותו הזמן בו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה" (סעיף 51(3) לפרוטוקול הראשון). פגיעה באזרחים אלה, גם אם תוצאתה מוות, מותרת היא, ובלבד שאין אמצעי שפגיעתו בהם פחותה, ובלבד שאינם נפגעים אזרחים תמימים שבקרבתם. הפגיעה בהם צריכה להיות מידתית.

מידתיות זו נקבעת על פי מבחן ערכי הבא לאזן בין התועלת הצבאית לבין הנזק האזרחי. נמצא, כי אין בידינו לקבוע כי פגיעה מונעת היא תמיד חוקית, כשם שאין בידינו לקבוע כי היא לעולם אינה חוקית.”

בג”ץ גם סיפק דוגמא מנחה למערכת השיקולים שצה”ל צריך לראות לנגד עיניו בכל הקשור לפגיעה מידתית באזרחים תמימים:

“טול מקרה רגיל של לוחם או מחבל צלף היורה על חיילים או אזרחים ממרפסת ביתו. יריה לעברו תהא מידתית גם אם כתוצאה מכך ייפגע אזרח-תמים הגר לידו או העובר בתמימות ליד הבית. לא כן אם הבית יופצץ מהאוויר ועשרות דייריו ועוברי אורח ייפגעו”

מי שיעיין באובייקטיביות בכתבתו המדוברת של אורי בלאו ב”הארץ” מנובמבר 2008 על תוכנית מבצע “שני מגדלים” שאושרה ע”י פיקוד מרכז למעצר/יירוט בכירי הג’יהאד האיסלמי, יראה שהתקיימו בה העקרונות שהתווה בג”ץ. נקבע בתוכנית כי יש לבצע מעצר במידת האפשר, ונקבע כי במידה ויש זיהוי ודאי של אחד מבכירי הג’יהאד יש אישור לבצע יירוט על פי הערכת מצב במהלך ביצוע המשימה – במידה ואין נשים וילדים ברכב. כמו כן נקבע כי אין אישור לבצע ירי לעבר נמלטים ובלתי מעורבים.

יהונתן דחוח-הלוי פרסם בעקבות כתבתו של אורי בלאו כתבה בה הוא הביא הן את גרסת צה”ל למבצע “שני מגדלים”, והן את גרסת הג’יהאד האיסלמי לאירועי אותו הלילה. כתבתו של דחוח-הלוי פורסמה במקור ב-JCPA בנובמבר 2008, והיא פורסמה שוב בשבוע שעבר באתר NEWS1.

הן גרסת צה”ל והן גרסת הג’יהאד האיסלמי המובאות בכתבה הנ”ל מעידות כי התחולל במקום קרב קשה וכי המבוקשים לא היו מוכנים להסגיר את עצמם לידי צה”ל. מתוך גרסת הג’יהאד האיסלמי בכתבתו של דחוח-הלוי:

“תושבים בכפר מספרים, כי על-אף שהם היו מכותרים, סירבו זיאד ועאבד לקריאות החיילים להיכנע ולהסגיר את עצמם, ותחת זאת ניהלו קרב קשה במהלכו ירו והשליכו 20 מטעני נפץ לעבר כוחות צה"ל. הם נפצעו אנושות ומתו מפצעיהם מטיל שנורה ממסוק.”

במלים אחרות, במבצע “שני מגדלים” צה”ל פעל על פי הנחיות בג”ץ. המחבלים סרבו להיכנע ולהניח את נשקם, זיהויים היה ודאי, והתאפשרה פגיעה מדוייקת בהם מבלי לפגוע באזרחים בלתי מעורבים.

לפיכך כתבתו של אורי בלאו היתה למעשה ברווז עיתונאי. אולם אנשים רבים קנו והפיצו את הלוקשים ש”הארץ” מכר בנובמבר 2008, ומיחזר בשנית בשבוע החולף.

הגיע הזמן לומר זאת בריש גלי: “הארץ” הוא עירום!

ארבע תשובות שרלטניות של “הארץ” לשאלות נפוצות בפרשת ענת קם.

בתגובה לביקורת הציבורית הנוקבת על התנהלותו בפרשת קם, פרסם הבוקר עיתון “הארץ” מאמר לא חתום בו הוא מתיימר להשיב על ארבע שאלות נפוצות בפרשת קם. אולם ניתוח תשובותיו של “הארץ” לשאלות הנ”ל מעלה כי הוא ממשיך להוליך את הציבור שולל.

להלן תקציר תשובות “הארץ” לשאלות וניתוחן:

1. האם ההתעקשות של "הארץ" להגן על הכתב שלו ועל מקורותיו בפרשת ענת קם מסכנת את ביטחון המדינה?

“הארץ”: “מובן שלא. כל הכתבות אשר פרסם אורי בלאו ב"הארץ" על סמך המסמכים שבידו נשלחו לצנזורה הצבאית ואושרו על ידה לפני הפרסום, כחוק.”

תשובת “הארץ” לעיל היא שרלטנות לשמה, שכן הסיכון הבטחוני אינו נובע מאותם מתי מעט מסמכים ששימשו להכנת כתבות אשר עברו דרך הצנזורה, אלא מההפקרות בכך שכתב “הארץ” מחזיק בידו מזה שנים ארכיון מסמכים גנובים המונה מאות/אלפי מסמכים מסווגים הכוללים מידע מסווג ומפורט אשר במידה ויגיעו לידי גורמים עויינים עלולים לפגוע בחיי אדם, בכלל זה מידע על סדרי כוחות צה”ל ותוכניות מבצעיות עתידיות.

כך למשל אחד המסמכים שגנבה ענת קם היה פקודת המבצע של “עופרת יצוקה”, כמה חודשים לפני שיצא לפועל. לו היה מסמך זה מגיע לידי החמאס לפני המבצע, הוא היה נערך לתוכנית המתקפה של צה”ל בעזה, והתוצאה קרוב לוודאי היתה עשרות/מאות חיילים הרוגים.

2. האם כתב "הארץ" אורי בלאו מחזיק במסמכים מסווגים, ומדוע שלא יעביר אותם לרשות השב"כ?

“הארץ”: “אורי בלאו נסע לחופשתו בחו"ל כשאין באמתחתו שום מסמך מסווג, אך כמו כל עיתונאי חוקר אחר הוא מחזיק במסמכים אשר עליהם הוא מבסס את כתבותיו.”

עיתון “הארץ” מאשר למעשה לעיל כי אורי בלאו מחזיק בידיו מסמכים מסווגים שהוא לא החזיר לשב”כ, בניגוד מוחלט לדברי עורך העיתון דב אלפון בראיון ליונית לוי בערוץ 2 בו הוא טען כי אין ל”הארץ” ידיעה האם בידי בלאו מסמכים שהוא לא החזיר לשב”כ.

מתוך המשך תשובת “הארץ” לשאלה 2:

“על רקע זה הוגדרו בהסכם בין אורי בלאו לשב"כ הקריטריונים שלפיהם ייבחרו המסמכים שאותם יש להעביר לשב"כ, ואורי בלאו סבור שהוא אכן נהג על פי ההסכם: הוא העביר עשרות מסמכים מסווגים העונים לקריטריונים אלה, ולמערכת הביטחון לא היתה שום תלונה על הבחירה. חודשים אחר כך, טען השב"כ שענת קם, החשודה בהעברת המסמכים לידי אורי בלאו, מסרה לאורי בלאו אלפיים מסמכים. בינתיים ירד המספר הזה לכ-700 מסמכים אשר אכן עונים לסיווג "סודי" ומעלה.“

כאשר בלאו העביר לשב”כ את 49 המסמכים בספטמבר 2009, השב”כ סמך על יושרו של בלאו ועל עמידתו בתנאי ההסכם, שכן לא היה אז לשב”כ מידע על כמה מסמכים נמסרו לו ע”י מקורותיו. רק בדצמבר 2009, לאחר שענת קם נעצרה לחקירה ע”י השב”כ ועל פי הדיווחים קם שיתפה פעולה באופן מלא עם חוקריה, התחוור לשב”כ כי לדבריה נמסרו לבלאו מאות/אלפי מסמכים מסווגים, אותם הוא לא החזיר לידי השב”כ. לפיכך הטענה כי “למערכת הבטחון לא היתה שום תלונה על הבחירה” היא טענה שרלטנית של “הארץ”.

טענה שרלטנית נוספת של “הארץ” בפיסקה לעיל נוגעת לטענה כביכול ירד מספר המסמכים המסווגים שנמסרו ע”י קם לבלאו מ-2,000 ל-700 מסמכים, מה שמתפרש לרמיזה לחוסר אמינותו של השב”כ לגבי מספר המסמכים המסווגים. אולם לפי כתב האישום מדובר עדיין ב-2,000 מסמכים מסווגים, מתוכם 700 בסיווג סודי או סודי ביותר, ואילו השאר הם מסמכים בסיווג שמור או אחר.

3. מדוע אורי בלאו אינו חוזר ארצה להסביר את כל זה?

“הארץ”: “שובו של אורי בלאו ארצה במצב זה עלול לחזק את התביעה נגד ענת קם, אשר בין עדי התביעה בכתב האישום נגדה מופיע כבר עיתונאי אחד, כתב "ידיעות אחרונות" יוסי יהושע. עם ההודעה של השב"כ לפיה בכוונתו לחקור את בלאו עם הגעתו, לשלוח אותו לפוליגרף, לתת את כל ארכיון המסמכים שלו לבדיקה ולעצור אותו למקרה שלא ישיב על כל השאלות שיישאל בדבר מקורותיו העיתונאיים, החליט "הארץ" להורות לבלאו להישאר בחו"ל עד לסיומו של המשא ומתן, שתכליתו להבטיח את קיום ההסכם שנחתם בין "הארץ" לשב"כ.”

נוגעת ללב “המסירות” כביכול של “הארץ” לענת קם, בעוד ש”ידיעות אחרונות” מדווח כי מקורביה של ענת קם טוענים כי פרסום המסמכים המצולמים ע”י “הארץ” במסגרת כתבתו של בלאו בנובמבר 2008 נעשה בניגוד מפורש לבקשתה של ענת קם אשר חששה כי הדבר יביא לחשיפתה. לדברי חדשות ערוץ 10, שבוע לפני מבצע "עופרת יצוקה" הגיש בלאו לצנזורה את התכנית המבצעית של צה"ל לפעולה ברצועת עזה בכוונה לפרסמה

פעולות מתריסות וחסרות אחריות אלה של “הארץ” הן שהביאו ככל הנראה לפתיחת חקירת השב”כ בעקבותיה נחשפה ענת קם והועמדה לדין. כמו כן לדברי העין השביעית “הארץ” מסרב להשתתף בהוצאות הגנתה של קם. עם חברים “דואגים” כמו “הארץ” מי צריך אויבים?

אולם המשך הפיסקה לעיל עונה על השאלה – בלאו אינו חוזר לארץ משום שהוא חושש לשלם את המחיר האישי בגין התנהלותו חסרת האחריות, ובינתיים “הארץ” מנהל מו”מ שתכליתו למנוע מהכתב שלו להיענש.

4. האם אפשר מבחינתכם להבטיח את ביטחון המדינה מבלי לפגוע במקורות עיתונאיים שלכם?

“הארץ”: “אפשר בהחלט. השילוב הזה עבד וימשיך לעבוד, כי חשוב להבטיח את המשך קיומו. לפיכך העביר "הארץ" הצעה נוספת, אשר נועדה להבטיח את החזרת המסמכים המסווגים הדרושים לשב"כ מבלי לסכן את המקורות אשר העבירו לאורי בלאו את המסמכים הללו.”

על פי הפרסומים בפרשה כתב “הארץ” מחזיק בידיו מאז ספטמבר 2008 במאות/אלפי מסמכים מסווגים שנמסרו לו ע”י ענת קם. בספטמבר 2009 החזיר בלאו לשב”כ 49 מסמכים מסווגים, ומאז דצמבר 2009 מנהלים בלאו ו”הארץ” מו”מ עם השב”כ על תנאי השבת מסמכים מסווגים נוספים המוחזקים ע”י בלאו, ככל הנראה מדובר במאות/אלפי מסמכים, העלולים לסכן את בטחון המדינה וחיי חייליה ואזרחיה במידה ויפלו לידיים עויינות. העובדה כי במשך זמן כה רב כתב “הארץ” בגיבוי העיתון מצפצף על דרישות השב”כ וממשיך להחזיק בידיו את ארכיון המסמכים המסווגים הנ”ל היא הפקרות לשמה וניצול ציני של מעמד העיתונות בישראל.

תשובותיו של “הארץ” בכתבה לעיל, המזלזלות באינטליגנציה של הציבור, מעידות כי בעיתון “הארץ” חושבים כנראה שהוא כבר אינו עיתון לאנשים חושבים.

עורך “הארץ” ומו”ל “הארץ” מסרו אמש גרסאות סותרות לחלוטין במהדורות החדשות המרכזיות של ערוץ 1 וערוץ 2 לגבי הימצאות מסמכים מסווגים העשויים לסכן את בטחון המדינה בידי כתב “הארץ” אורי בלאו. מי מהם משקר לציבור במצח נחושה?

עורך "הארץ” דב אלפון התראיין אמש במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 עם יונית לוי. מתוך הראיון:

יונית לוי: האם יש מסמכים נוספים שאורי בלאו קיבל מענת קם שהוא לא העביר לשב”כ?

דב אלפון: “אנחנו לא יודעים את זה, אנחנו לא יודעים את זה, ואני לא יודע אם יש לו מסמכים נוספים… בכלל, מה זה מסמכים בימינו? אה…. יש מסמכים אלקטרוניים ויש מסמכים דיגיטליים, ויש מסמכים פיזיים… ויש מסמכים סודיים שהוגדרו בהסכם והוחזרו לשב”כ…”

דב אלפון: “נראה לי סביב העניין הזה לפוצץ פרשה בבלון עצום ביום כזה, נראה לי בסופו של דבר במבחן התוצאה – הם רצו את המסמכים, אין להם מסמכים, בשביל מה כל הרעש הזה היה? רק כנראה למלא אג’נדה שלא ברור לי בשביל מה השב”כ צריך אותה.”

אולם אמש התראיין גם מו”ל הארץ עמוס שוקן במהדורת מבט עם מירב מילר וינון מגל, ובדבריו שוקן אישר כי מתנהל מו”מ עם השב”כ שמטרתו להשיב לידיו מסמכים מסווגים שנמצאים בידי בלאו:

עמוס שוקן: “הסוגיה המרכזית שלדעתנו צריכה להעסיק את השב”כ היא שהמסמכים המסווגים לא יהיו במקומות שקיומם שם יסכן את בטחון המדינה, ועם המטרה הזאת אנחנו בהחלט מזדהים. אנחנו הצענו הצעה לשב”כ כיצד לפתור את הסוגיה הזו, אך הוא דחה אותה.”

מי לדעתכם משקר לציבור במצח נחושה: עורך “הארץ” או מו”ל “הארץ”?

כך או כך, זו עוד עדות לכך שאמינות עיתון “הארץ” נמצאת בשפל המדרגה, והתעקשותו של “הארץ” להגן על כתב שלו שמחזיק בידיו מזה שנים ארכיון של מאות/אלפי מסמכים מסווגים שעלולים לסכן את בטחון המדינה היא הפקרות ממדרגה ראשונה.

התנהלותם המופקרת של ענת קם, אורי בלאו ועיתון “הארץ”, והנזק שהם גורמים לאנשי שמאל באשר הם.

היום הותרו לפרסום פרטים מפרשת ענת קם שעד כה חל עליה צו איסור פרסום. רקע מקיף לפרשה ניתן למצוא בכתבה של אורן פרסיקו בהעין השביעית, ומומלץ בחום לעקוב גם אחר הטוויטר של העין השביעית, אותו מנהל עידו קינן, אשר מרכז את שלל הדיווחים בפרשה.

תקציר הפרשה:

מכתב האישום שהוגש נגד קם עולה כי ענת קם, ששירתה כפקידת לשכה ועוזרת רל”ש אלוף פיקוד מרכז, אגרה במהלך שירותה הצבאי מעל 2,000 מסמכים צבאיים מסווגים, מתוכם מעל 700 מסמכים בסיווג סודי או סודי ביותר. סמוך לשחרורה מצה”ל במאי 2007 קם העלתה את המסמכים הנ”ל על דיסק מגנטי, אותו לקחה ללא רשות וללא סמכות לביתה.  בחודש יוני 2007 העתיקה קם את דיסק המסמכים למחשב נייד שהיה ברשותה.

תוכן המסמכים המסווגים כלל תוכניות שונות למסמכים צבאיים, סיכומי דיון שונים בצה”ל, פריסת כוחות צה”ל כולל סדר כוחות הצבא, סיכומי תחקירים, הערכות מצב, יעדים שונים של צה”ל וכו’. למותר לציין כי הגעת מידע זה לידיים עויינות עלולה לגרום נזק בטחוני חמור למדינה, וזו הסיבה שמסמכים מסווגים מאובטחים היטב בצה”ל ואין להוציא מסמכים מסווגים מחוץ לצבא, למעט באופן מאובטח היטב באמצעים המתאימים, ע”י מי שמוסמך לכך.

בחודש ספטמבר 2008 מסרה קם מאות מהמסמכים המסווגים הנ”ל לכתב הארץ אורי בלאו, לאחר שניסיון קודם שלה בקיץ 2008 למסור את המסמכים לכתב ידיעות אחרונות יוסי יהושע לא הגיע לכלל מיצוי. בעקבות כתבה של בלאו שפורסמה ב”הארץ” בנובמבר 2008 אשר התבססה על מקצת המסמכים המסווגים (המידע שפורסם במסגרת הכתבה עבר את אישור הצנזורה), פתחו המשטרה והשב”כ בנסיון להתחקות אחר מקור המסמכים המסווגים.

במסגרת החקירה הגיע השב”כ בספטמבר 2009 להסכם עם בלאו ו”הארץ” לפיו יוחזרו כחמישים מסמכים שקיבל בלאו ממדליף המסמכים (לאחר מכן נודע כי זו ענת קם) ומחשבו יועבר לרשות השב"כ ויושמד בנוכחותו (כאשר השב”כ מספק לבלאו מחשב חדש במקום זה שהושמד), בתמורה לכך שלא יהיה שימוש במסמכים שמסר לצורך העמדתו לדין או לצורך איתור המדליף, ששמו נותר עלום.

בדצמבר 2009 עצרו זרועות הבטחון את ענת קם לחקירה, ומחקירתה של קם התברר שקיים פער משמעותי בין מספר המסמכים המסווגים  שבלאו העביר לשב"כ לבין מה שבלאו קיבל בפועל מקם. המסקנה בשלב זה של זרועות הבטחון היתה כי ברשותו של בלאו ככל הנראה עדיין מאות מסמכים מסווגים, אשר הגעתם לידיים עויינות עלולה לגרום נזק בטחוני חמור למדינה.

בלאו עזב את ישראל בדצמבר 2009, ומאז לא שב לגבולותיה ככל הנראה מחשש שייעצר. לדברי גלובס, בלאו נשאר בחו”ל בעצת עיתון הארץ, אשר מממן את שהייתו בחו”ל בחודשים האחרונים. בא כוחו של בלאו ו“הארץ” מנהלים מאז מו”מ עם השב”כ לתנאי חזרתו של בלאו, מו”מ אשר לא הגיע עד כה לכלל הסכמה. ראו רקע לכך בכתבה ב-YNET.

צו איסור הפרסום הוטל ככל הנראה על מנת למנוע מידע על קיומם של מסמכים רגישים אלה בידי בלאו/”הארץ” על מנת לצמצם את הסבירות שמסמכים אלה יפלו בידי גורמים עויינים.

ככל הנראה נכון לרגע זה בידי בלאו/”הארץ” עדיין מאות מסמכים מסווגים שנגנבו מצה”ל ע”י קם, אותם בלאו/”הארץ” ממאנים להשיב לידי צה”ל והשב”כ. 

להלן דעתי:

האוזניים שומעות והראש מסרב להאמין: איזה מן הפקרות וחוסר אחריות משווע הפגינו כאן קם, בלאו ובראשם עיתון הארץ? באיזו זכות הם מחזיקים מזה שנים בחומר מסווג ורגיש שיכול להביא למותם של אזרחים וחיילים במידה ויגיע בטעות לידיים עויינות?

לא בכדי יש בצה”ל הוראות מחמירות כיצד יש לאבטח מסמכים רגישים, על מנת שלא יפלו לידיים עויינות, גם ללא כוונה. מי יודע להיכן המידע הזה יכול להתגלגל?

אני יוצא מנקודת הנחה שכוונתם של קם, בלאו והארץ היתה טובה – לחשוף ולתקן ליקויים בהתנהלות צה”ל אשר למיטב הבנתם ופרשנותם אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. אולם מי שרוממות החוק בגרונו אינו יכול להצדיק לשם כך לקיחת החוק לידיו, לעבור עבירות חמורות פי כמה על החוק, ואף לסכן בכך את בטחון המדינה ואזרחיה.

אני מסכים ב-100% עם האמירה הבאה של משרד המשפטים:

“אסור שישלו העיתונאים את עצמם כי יכולים הם לקיים מאגרי מידע של סודות מדינה רגישים. חופש העיתונות אין פירושו הפקרות ביטחונית, ואין משמעו כי עיתונאי יהא רשאי להחזיק באמתחתו מאות רבות של מסמכים מסווגים שנגנבו מצה"ל – פשוטו כמשמעו. קבלת העמדה ההפוכה, משמעה היתר לסכן חיי אדם, בשם חופש העיתונות, כביכול"

שימו לב גם לאופן השרלטני בו “הארץ” מנסה להתכחש לכך שהוא/כתבו הפקירו במשך שנים מידע מסווג ורגיש, ובתגובה לטענה הנ”ל של משרד המשפטים מסר “הארץ” ל-YNET:

תגובת "הארץ" לטענה זו: "כל הכתבות נשלחו לצנזורה הצבאית, וקיבלו את אישורה המלא".

תגובת עיתון “הארץ” לעיל היא שרלטנית ומוליכת שולל, שכן ההפקרות הבטחונית היא עם מאות המסמכים הסודיים והסודיים ביותר שלא פורסמו ואשר מוחזקים מזה שנים בידי כתב “הארץ” אורי בלאו – אותו עיתון “הארץ” מגבה ומממן – ואשר מסרב למסור חזרה את המסמכים לידי השב”כ.

אורן פרסיקו מדווח בעין השביעית כי עיתון “הארץ” סירב להשתתף בהוצאות הגנתה המשפטית של קם:

להגנתה שכרה קם את שירותיו של עורך הדין איתן להמן. מאוחר יותר הצטרף לצוות ההגנה גם עורך הדין אביגדור פלדמן, בעל ניסיון עשיר בייצוג נאשמים בעבירות ביטחון. עיתון "הארץ" לא הצטרף להגנתה. בימים אלה נשקלת האפשרות בצוות ההגנה של קם לתבוע את עיתון "הארץ" במטרה לאלצו להשתתף בעלויות הייצוג המשפטי.

שימו לב גם לנזק שהתנהלותם המופקרת של קם, בלאו ועיתון ”הארץ” גורמת לאנשי שמאל באשר הם – בקצב הזה מי שיזדהה עם השמאל לא יוכל לקבל סיווג בטחוני או למלא תפקידים בטחוניים רגישים. מתוך דיווח הארץ על מסיבת העיתונאים שקיים ראש השב”כ, יובל דיסקין:

ראש השב"כ נשאל מדוע שיבץ צה"ל את קם, שלדברי עיתונאים היתה מעורבת לפני גיוסה בפעילות ארגוני שמאל, בלשכה כה רגישה. הוא אמר כי מצה"ל נאמר לו שקם עברה אבחון ביטחוני ונבדקה ברמה הנדרשת לתפקיד. יחד עם זאת, מאז חשיפת הפרשה הנחה הרמטכ"ל על שינויים בתהליך הסיווג הביטחוני.

מוסר השכל: מטומטם מי שעושה עסקים עם “הארץ”.

אם לא קראתם את הפוסט המבריק של קלמן ליבסקינד בו הוא מתאר את הלחצים שהפעילו עורכי “עובדה” על “מעריב” על מנת למזער נזקים מכתבתו שהתפרסמה ב”מעריב” בסוף השבוע שעבר אשר עסקה בהתנהלות תמוהה במהלך משפט הדיבה של סרן ר’ נגד אילנה דיין -  רוצו לקרוא.

פשוט פוסט מבריק!

התייחסותו המשפילה והמבישה של דן מרגלית לח”כ ג’מאל זחאלקה שהתארח באולפן “ערב חדש”, וכיצד “גלובס” מחזיק-מחרה אחריו. גם יו”ר התנועה לאיכות השלטון עו”ד אליעד שרגא, בו בחר מרגלית כאיש השנה, מתגייס למענו.

ביום ה’ שעבר התרחש מופע בלהות באולפן “ערב חדש” של הטלויזיה החינוכית. ח”כ ד”ר ג’מאל זחאלקה (בל”ד) רואיין ע”י צמד עיתונאים זחוחים, דן מרגלית ורונן ברגמן. סיבת הראיון: הפגנה בראשות ח”כים ערבים במחסום ארז במלאת שנה למבצע עופרת יצוקה, שמטרתה הבעת הזדהות עם תושבי רצועת עזה ודרישה להסרת “המצור על רצועת עזה”. במהלך ההפגנה ראש ממשלת החמאס איסמעיל הניה נשא דברים לקהל באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של ח"כ טלב א-סאנע (רע"מ-תע"ל) ולבקשתו. צפו בראיון:

במהלך הראיון הסביר דן מרגלית לח”כ הנכבד כי “לפי החוק הישראלי הניה וחמאס הם פושעים, עבריינים, רוצחים, טרוריסטים”, וכי באף מדינה דמוקרטית לא היו מקבלים את מעשהו של ח”כ טלב א-סנע. ח”כ זחאלקה השיב כי א-סאנע הוא חבר כנסת, והוא מנצל את זכותו להיפגש עם אנשים ולעסוק בפעילות פוליטית. בתגובה רונן ברגמן קבע נחרצות כי ח”כ א-סאנע ניצל את חסינותו, ולו היה ח”כ טלב א-סנע אזרח מן השורה הוא היה מועמד לדין.

זה כמובן קישקוש בגרוש. מילא שחבורת פוליטיקאים מתלהמים ותאבי כותרות דורשת להעמיד את א-סאנע לדין, אבל עיתונאים אינם אמורים להיות פוליטיקאים ספינולוגים. להלן דוגמא המפריכה בנקל את דבריו של ברגמן – לפני שלוש שנים נפגש יו”ר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, האזרח מן המנין ערן חרמוני, עם שר מהחמאס, והדבר פורסם ברבים ב-YNET. אף אחד אפילו לא עצר או חקר את חרמוני, כל שכן העמיד אותו לדין. אז מה מרגלית וברגמן מבלבלים את המוח?

בהמשך הראיון שהפך במהרה להתנצחות, התחרו זחאלקה ומרגלית מה יותר חמור – שיגור 8,000 קסאמים על שדרות להם אחראי ראש ממשלת החמאס איסמעיל הניה או מותם של 1,400 תושבים בעזה, מתוכם 400 ילדים, להם אחראי שר הביטחון הישראלי אהוד ברק והשימוש הציני של החמאס באוכלוסיה האזרחית כמגן. ח”כ זחאלקה אמר כי ברק שומע מוזיקה קלאסית והורג ילדים, ואו אז קפץ מרגלית כנשוך נחש ונזף בח”כ זחאלקה “זו חוצפה!” – וזו נקודת המפנה בראיון (דקה 5:10 בראיון הנ”ל).

ח”כ זחאלקה השיב למרגלית כי החוצפה היא הרג הילדים, וביקש ממנו בנימוס לא לכנות את דבריו “חוצפה”. מרגלית, במקום לשתוק או להתנצל על חציית הגבולות שלו כמרואיין, התריס כנגדו “אני אגיד מה שאני רוצה!”, ואף הגדיל לעשות והטיח בחבר הכנסת “אני לא חי במדינה שלך!”.

אין ספק שמי שחצוף כאן זהו דן מרגלית. כך לא מתנהג מראיין למרואיין, בוודאי שלא למרואיין שהוא חבר כנסת. אני מניח שמרגלית לא היה מתבטא כך כלפי ח”כ יהודי, ומכאן שלדעתי מרגלית רק הפגין בכך גזענות כלפי הח”כ הערבי.

ח”כ זחאלקה העמיד את מרגלית על מקומו והסביר לו כי הוא מראיין ועליו לשאול אותו שאלות ולא לומר על דבריו “חוצפה”. בשלב הזה מרגלית עבר לכנות את חבר הכנסת בכינויי גנאי, ואמר לו “אתה חצוף!” – וחזר על אמירה זו לא פעם אחת ולא פעמיים אלא ארבע פעמים. בכל אותו זמן עמיתו רונן ברגמן ישב כמו עציץ, לא עשה דבר כדי להפסיק את התנהגותו המבזה של עמיתו, ולא עשה דבר כדי לשמור על כבודו של חבר הכנסת שהתארח באולפן ערוץ השידור הממלכתי. גם גורמי ההפקה של “ערב חדש” לא התערבו על מנת לעצור את המחזה המביש.

בשלב זה ח”כ זחאלקה יצא מכליו, וכינה את מרגלית “אפס”, “מפיסטו”, ”שרתם של כל ראשי הממשלות”, ”עיתונאי חצר” ו”אדם חסר מצפון”. או אז דן מרגלית הצביע לכיוון היציאה מהאולפן ואמר בגסות לחבר הכנסת “עכשיו תלך מכאן!”. מישהו מאנשי האולפן הגיע כדי להוציא את חבר הכנסת מהאולפן, ומרגלית הנחה אותו לא לגעת בחבר הכנסת, שאמר “אני אקום”.

לאחר שחבר הכנסת זחאלקה הובל החוצה באופן המבזה והמשפיל הזה, ולאחר שהוא כבר אינו בפריים של המצלמה,  הגדיל לעשות מרגלית ופנה לעמיתו ברגמן ואמר “ראית את החצוף הזה?! אומר על ברק שהוא רוצח ילדים”. קולו של חבר הכנסת זחאלקה נשמע ברקע: “אל תגיד חצוף!”. מרגלית השיב לו “תלך כבר!” תוך שהוא מלווה את דבריו בתנועת כף ידו כמסלק זבוב טורדני. קולו של זחאלקה נשמע שוב ברקע כאשר הוא מוחה בכעס: “אל תגיד חצוף ואל תגיד תלך כבר!”. מרגלית: “אתה יכול לתת לי לעבוד?” ח”כ זחאלקה נשמע ברקע  בתגובה: “זה שיח מוניס פה!”. מרגלית קופץ כמוצא שלל רב: “אה, פה זה שיח מוניס?! הנה יצאה האמת! אתה רוצה לכבוש את כאן! אתה רוצה לכבוש את כאן! אתה רוצה לכבוש כאן!”. ח”כ זחאלקה השיב “כי אתה אומר לי תלך מכאן! אני רוצה שאני ואתה נחיה ביחד, בדמוקרטיה אמיתית ובשוויון. אני בן הארץ!”. מרגלית: “מה אתה אומר?! אני מהגר? אתה חצוף!”.

אוי לאותה בושה. והמחזה המביש הזה מתרחש בטלויזיה החינוכית הממלכתית, לא פחות.

אני רגיל לראות חברי כנסת כמו אחמד טיבי, טלב א-סענא או מוחמד ברכה משתלחים בצה”ל ובממשלת ישראל ומבזים את הכנסת. אולם הפעם אין ספק כי מי שהתנהג בצורה מבזה היה זה דן מרגלית.

היום דיווחו מספר כלי תקשורת על כך שהוגשה תלונה על התנהלותו של דן מרגלית בראיון הנ”ל הן מהארגון הימני “האגודה לזכות הציבור לדעת” והן מעמותת “אעלאם”, ארגון תקשורת ערבי ישראלי, ושניהם תבעו ממרגלית להתנצל בפני ח”כ זחאלקה ובפני ציבור הצופים.

אך לא איש כדן מרגלית יתנצל – להלן תגובת דן מרגלית לתלונות כפי שנמסרה על ידי הטלוויזיה החינוכית:

“במהלך הראיון השתמש ח"כ זחאלקה כלפיי בביטויים: "אפס", "עיתונאי חצר", "אדם חסר מצפון" והגרוע מכל – "מפיסטו" (כינוי לשטן). על אף אחת מאמירות אלו לא הגבתי, ושמרתי על שקט מוחלט. אני הגבתי על דבריו רק כאשר הוא תיאר את אהוד ברק במאפיינים של הרוצח הנאצי הנתעב היידריך, שהיה קשור במוזיקה קלאסית וברצח יהודים. לא במקרה ח"כ זחאלקה, שהוא אדם משכיל, השתמש בדימוי זה. כאמור, בכל מה שנאמר באופן אישי עלי ע"י ח"כ זחאלקה, לא הגבתי. בסיום הראיון, הוא קרא לרמת אביב שייח' מוניס. זה היה ביטוי לכך שפניו הן לא לשלום, אלא לרצון לכיבוש של הארץ בידי בני עמו".”

התגובה לעיל של דן מרגלית היא מבישה. השתלשלות העניינים שמרגלית מציג לעיל היא שקרית, שכן ההתפרצות של ח”כ זחאלקה כלפיו באה רק לאחר שמרגלית הטיח בו ארבע פעמים במהלך הראיון “אתה חוצפן!”, ולאחר שח”כ זחאלקה התפרץ בתגובה, מרגלית גרש אותו מהאולפן באופן מבזה – ועל כך הוא אומר “לא הגבתי”?! ח”כ זחאלקה הוא אכן אדם משכיל, וברור מתוך ההקשר כי השימוש שלו בכינוי “מפיסטו” למרגלית לא היה בתור ”שטן” אלא התייחסות לגיבור הסרט “מפיסטו” המבוסס על ספרו של קלאוס מאן, אודות שחקן התיאטרון הגרמני שזנח את מצפונו ואת דעותיו הפוליטיות לשם שמירה על עבודתו ועל מעמדו כשחקן המוביל  – אולי מרגלית לא שמע על הסרט. טענתו של מרגלית כי ח”כ זחאלקה תיאר את ברק כהיידריך היא אווילית או מרושעת, וח”כ זאחלקה הבהיר שהאיזכור של שיח מוניס התייחס לאופן המשפיל בו הוא גורש מהאולפן, כפי שבני עמו גורשו משיח מוניס.

במאמר מתחסד שפרסם דן מרגלית ב”ישראל היום” הוא אף הרחיק לכת והתגאה במעשהו. מרגלית חתם את מאמרו במלים אלה:

“אשמח אם הייתי ראשון לעשות כן. אני תקווה כי לא אשאר האחרון בבחינת "דע מה שתשיב."

לאור התנהגותו המבישה של מרגלית הן במהלך הראיון והן בתגובה שניפק בקור רוח כמה ימים לאחר מכן אין לו שום מקום בטלויזיה החינוכית.

המחאה נגד התנהלותו של מרגלית תופסת תאוצה – נפתחו שתי קבוצות פייסבוק – “גם אני חושב/ת שדן מרגלית חצוף” ו- “לפטר את דן מרגלית ולהוקיע את הגזענות מהעיתונות” וכן עצומה הקוראת לפיטוריו.

מאידך, עו”ד אליעד שרגא, יו”ר ההתנועה לאיכות השלטון, מתגייס למען דן מרגלית. מתוך “ישראל היום”:

בתגובה אמר אמש יו"ר התנועה לאיכות השלטון עו"ד אליעד שרגא כי "גם לחופש הביטוי יש גבול."לדבריו "לטעון נגד ברק שהוא רוצח ילדים ושומע מוסיקה סצנה שלקוחה מחיי היידריך זו עלילת דם. לא יעלה על הדעת שתצא מפי חבר כנסת."

התנועה לאיכות השלטון פנתה השבוע ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בדרישה לפתוח בחקירה נגד זחאלקה. לטענת התנועה יש בכוחם של דבריו להסית נגד שר הביטחון והם טומנים בחובם סכנה ממשית לאלימות. "זאת הסתה לשמה" אמר אמש עו"ד שרגא "דווקא לברק יש עילה להגיש תביעת דיבה נגד זחאלקה."

האם יש קשר בין התגייסותו של עו”ד שרגא למען מרגלית לבין העובדה שמרגלית בחר בשרגא לאיש השנה, ולהיותו של עו”ד שרגא משתתף לעתים מזומנות בתוכנית “ערב חדש”?

מעניין לשים לב כי בעוד רוב כלי התקשורת בחרו לתת כותרת ראויה לדיווח על התלונות שהוגשו נגד מרגלית, גלובס בחר לתת את הכותרת השקרית הזו:

“דן מרגלית: הגבתי לדברי ח"כ זאחלקה רק כשהשווה את אהוד ברק לרוצח נאצי וקרא לרמת-אביב שייח מוניס”

בכותרת המשנה של הכתבה הנ”ל בגלובס יש גם הפניה לכתבה אורווליאנית על הראיון הנ”ל של לילך סיגן, עם הכותרת וכותרת המשנה הבאה:

החוצפה של זאחלקה

חה"כ ג'מאל זאחלקה הוא חוצפן בדרגות מטורפות ■ חוצפה אנטי-ישראלית

לו היה לי מנוי ל”גלובס” הייתי מבטל אותו לאלתר.

עדכון: הפוסט הנ”ל עודכן עם תוספת הפניות למאמרים ב”ישראל היום” של יום ג’ 5.1.09 הכוללים ציטוטים של דן מרגלית ועו”ד אליעד שרגא.

גם לאחר שבית המשפט פסק לטובת סרן ר’, אילנה דיין מסרבת להודות בטעותה.  

היום התפרסם פסק דין המשתרע על 130 עמודים בפרשת תביעת הדיבה של סרן ר’ נגד אילנה דיין ותוכנית “עובדה” של ערוץ 2. מדווח “מעריב” NRG:

אילנה דיין והתוכנית "עובדה" תשלם 300 אלף שקל פיצויי לשון הרע לסרן ר', בעקבות הכתבה שהציגה אותו כמעורב במותה של ילדה פלסטינית בפרשה שהתרחשה במוצב גירית – כך קבע הבוקר בית המשפט המחוזי בירושלים. השופט נועם סולברג חייב בנוסף את אילנה דיין ואת צוות התוכנית עובדה, שהופעלה על ידי הזכיינית לשעבר "טלעד", בהוצאות משפט בסך 80 אלף שקל.

השופט סולברג קבע כי דיין ועובדה פרסמו דברי לשון הרע חמורים על הקצין. "ברגע קטון – שבע עשרה דקות שידור – הפך הקצין מלוחם עז נפש לבריון ערל לב. ממפקד המסתער בראש חייליו לנוכח פני אויב, להורג ילדה בדם קר. מאדם שהקפיד על רגישות מיוחדת כלפי ילדים, גם בשעת פעילות מבצעית, כפי שסיפר לאחר זיכויו, הפך לפושע מלחמה, מתיר את דמם של פעוטות. כל השומע תצילנה שתי אוזניו. הפער הזה, הקוטביות הזו, הופכים את דברי לשון הרע שפורסמו בכתבה לחמורים", נכתב בפסק הדין.

השופט חייב את התוכנית לתקן את להודיע על דבר זיכויו המלא של סרן ר' לבית הדין הצבאי, ולבשר במהלך התוכנית גם את עיקרי הכרעת הדין, תוך ציון העובדה שעדויות החיילים נגד סרן א' נמצאו שקריות.

פסק הדין מורה למערכת "עובדה" להבהיר לצופים כי הכתבה ששודרה העבירה מסר שגוי בנוגע להתנהגות הקצין ולהתנהגותם של חייליו, לציין כי תיאור המנוחה, אימאן אל-המס, כילדה תמימה שהיתה בדרכה לבית הספר היה שגוי, שהמניע לפתיחה באש היה הסכנה שחשו הלוחמים, שהירי נעשה כדי לסכל מתקפה, שסרן ר' רץ חשוף לצלפי רפיח בחירוף נפש, ושבמהלך האירוע פגע כדור צלף באחד הקצינים.

אני זוכר היטב את הפרשה שפרצה לתודעה בשנת 2004, אשר שירתה אז את שונאי ישראל ברחבי העולם, שמיהרו לעשות דמוניזציה לקצין הישראלי, כביכול קציני צה”ל נהנים להרוג ילדות פלסטיניות ולבצע בהם ווידוא הריגה. רצח האופי שנעשה לקצין היה מקומם, מילא ששונאי ישראל עושים זאת – מה שמקומם היה לראות אנשי תקשורת בארץ שופכים את דמו של סרן ר’, שהוא וחבריו מחרפים את נפשם מדי יום על מנת לאפשר לכולנו להמשיך בבטחה בשגרת יומינו.

קודם כל אני שמח היום בשביל סרן ר’ שהאמת יצאה לאור באופן כה חד וברור, וכל הכבוד לשופט נועם סולברג על פסק הדין הזה. אני חייב להודות שמעולם לא נמניתי עם מעריציה של אילנה דיין, שכן מאז ותמיד הצטיירה בעיני כאדם יהיר ומתנשא, החושבת שהיא חכמה יותר מכולם.

על כל מי שעוסק בעיתונאות חלה חובת הזהירות, על אחת וכמה מי שיש לו הרייטינג של ערוץ 2 ו“עובדה”. במקרה של סרן ר’, ועל פי ויקיפדיה גם במקרים נוספים, אילנה דיין ומערכת עובדה כשלו באופן חמור בחובת הזהירות.

אולם מה שחמור בעיני יותר מכל הוא שגם לאחר שהתחוור שהם טעו, אילנה דיין ומערכת “עובדה” לא תקנו את טעויותיהם ולא דיווחו על כך לציבור הצופים שלהם. מערכת “עובדה” גם מעולם לא בישרה לקהל הצופים על כך שסרן ר’ זוכה מאשמה לאחר שהתחוור כי חייליו טפלו עליו עלילת שקר – וגילוי זה אירע לפני ארבע שנים.

ערוץ 7 הביא אז דוגמא למניפולציה המכוערת של אילנה דיין:

עוד מזכיר כתבנו כי זמן קצר לאחר פרסום הפרשה שודרה בתכניתה של אילנה דיין 'עובדה' בערוץ השני של הטלוויזיה כתבה ובה נראה היה כאילו החיילים יורים ללא הרף לעבר הילדה גם כאשר ידוע להם שמדובר בילדה וגם כאשר נשמעות קריאות בקשר לחדול את האש. מאוחר יותר הוברר כי הקלטת "בושלה", כהגדרת דוברת צה"ל באותם ימים, והתמונות של הירי נלקחו מאירוע אחר, אליהם "הולבשו" קולות ירי מא"ג ועל כל אלה "נתפרו" בעריכת וידאו קולות במכשיר הקשר המזהים, לכאורה, את הדמות כילדה תמימה. ה"בישול" המדובר יצר בלב הצופים אשליה כאילו אכן הקצין יורה למרות שברור לו שמדובר בילדה ההולכת לבית הספר.

איור: סיון בן יוסף

אולם אילנה דיין המשיכה לסרב בתקיפות להודות בטעותה. גם היום, לאחר פסק הדין הזה שמגיע לאחר חמש שנות מאבק של סרן ר’ לטיהור שמו, זה מה שהיה לאילנה דיין ולמערכת “עובדה” לומר:

“אנו סבורים שפסק הדין שגוי וגדוש בקביעות שאינן עולות בקנה אחד עם עקרונות העיתונות החופשית ועם ערכיה של חברה דמוקרטית כפי שבאו לידי ביטוי בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון. מערכת עובדה שומרת לעצמה את הזכות לערער עליו בפני ערכאה גבוהה יותר. ההחלטה בנדון תתקבל בימים הקרובים.”

במקום להכות על חטא ולהתנצל על הפגיעה הקשה שפגעה בסרן ר’, אילנה דיין בשלה.

"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם:" – משלי כ”ח, פסוק י”ג

אילנה דיין שבויה בחטא ההיבריס, וכמו לואי ה-14 אשר לו מיוחס המשפט "המדינה – זה אני" ("L'État, c'est moi"), אילנה דיין סבורה שהיא היא התגלמות העיתונות.

נחיה ונראה אם ציבור הצופים של אילנה דיין יגמול לה בהתאם.