“מעריב” נגד חופש המידע
26 באפר', 2011
ביקורת עיתונות, חופש המידע
בן דרור ימיני, גישה, הקרן החדשה לישראל, זאב ברגמן, מעריב, קלמן ליבסקינד, רות רונן
29 תגובותכיצד עיתונאי “מעריב” יוצאים נגד יישום החוק לחופש המידע, מגבים את השלטון באופן עיוור, ממהרים להאשים שופטת בדברי שקר, ומשמיטים מדיווחיהם מידע מהותי.
העין השביעית פרסם בשבוע שעבר מאמר של עוזי בנזימן שהתקומם על הקנאות האידיאולוגית של קלמן ליבסקינד ובן דרור ימיני. בהתייחס לקנאות אידיאולוגית זו טען בנזימן כי:
“בשמאל בתקשורת יש מקבילה אחת או שתיים (גדעון לוי ועמירה הס) שמחויבותם האידיאולוגית מסמאת לא פעם את עיניהם; בתקשורת הימנית, האדיקות הרעיונית מכתיבה את עמדותיהם של רוב הכותבים, כמעט ללא גוני ביניים”
הטענה הנ”ל תמוהה בעיני, שכן האדיקות הרעיונית של רבים מעיתונאי השמאל בהחלט מורגשת בכתיבתם – בוודאי טענה זו נכונה לרבים מהכתבים ב”הארץ” בו בנזימן היה חבר הנהלת המערכת במשך קרוב ל-20 שנה. האם הזדהותו של בנזימן עם אידיאולוגיה זו מקשה עליו לזהות את ההטיה המובהקת בכתיבתם? בנזימן הוא המייסד והעורך הראשי של העין השביעית, גוף ביקורת התקשורת המוביל בישראל, ואמירה זו מעלה את האפשרות שמא גם העין השביעית נגוע בהטיה הדומה לזו של העיתונות אותה הוא מבקר.
המאמר של בנזימן עסק בביקורת שמתחו ליבסקינד וימיני ב”מעריב” אודות ניגוד העניינים לשיטתם בו היתה מצויה השופטת רות רונן בבואה לדון בעתירה של עמותת גישה. זאת מאחר ובעלה של רות רונן, זאב ברגמן, הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל, תרם מכיסו סכומים נכבדים לקרן החדשה לישראל ולעמותת “חותמים מחדש”, ונטען כי הקרן החדשה לישראל היא מהקרנות התומכות בעמותת “גישה”.
בנזימן שרטט אנלוגיה בין הפרשה הנ”ל לבין הנחיה שקיבל לפני 45 שנה מאברהם רימון, עורך החדשות של “הארץ”, שהנחה אותו להתעלם מהקשר המשפחתי בין פקיד בעיריית ירושלים שהיה תחת חקירה משטרתית לבין סגן ראש עיריית ירושלים דאז. השוואתו של בנזימן היא מופרכת לדעתי, משום שהשאלה שהציבו ליבסקינד וימיני היא בהחלט לגיטימית – דהיינו האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה?
השאלה הנ”ל סקרנה אותי, וחיפשתי את המאמרים הרלבנטיים ב”מעריב” – הרי הם לפניכם על פי סדר כרונולוגי:
-
“משפט בשירות החמאס” – בן דרור ימיני
-
“אג’נדה בבית המשפט: ניגוד העניינים של השופטת” – בן דרור ימיני
-
“לא מדברים על זה בבית” – קלמן ליבסקינד
-
“אקטיביזם שיפוטי ופוליטי” – בן דרור ימיני
בסיס מרכזי לבחינת הטענות במאמרים הנ”ל זהו פסק הדין של השופטת בעתירה אותו ניתן לקרוא כאן.
על מנת להשיב על השאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מהדיון בעתירה, נבחן את שלושת הטענות המרכזיות שהעלו ימיני/ליבסקינד:
1. העתירה לחשיפת מידע על פי חוק חופש המידע היא “עתירה מטורפת לחלוטין”:
כותב ימיני במאמרו “משפט בשירות החמאס”:
עמותת "גישה" עתרה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפי חוק חופש המידע, כדי לחייב את מדינת ישראל לחשוף מצגת שנושאת את הכותרת "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים". ישראל, לפי הגיונה של אותה עתירה, נושאת באחריות לסל הקלוריות של תושבי עזה. האם הם זוכים למאתיים קלוריות לנפש ליום או לאלפיים? העמותה רוצה חשיפה, גם של הפרטים וגם של המעורבים בחיבור המסמך.
על פניו, זו עתירה מטורפת לחלוטין. ראשית, חוק חופש המידע קובע במפורש, בסעיף 9, שיש למנוע העברת מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור". זה בדיוק הסיפור. אלא שהשופטת, כתלמידה נלהבת של האקטיביזם השיפוטי, החליטה לצפצף על החוק הכתוב.
"הכל שפיט", קבע השופט אהרן ברק לפני שנים רבות. החזון שלו מתממש בהחלטה של השופטת רונן. האקטיביזם המטורף מכה בנו. התוצאה היא הכרעה שיפוטית שמנוגדת להוראות החוק המפורשות וגם לעיקרון של הפרדת רשויות. זו החלטה שדגל שחור מתנוסס עליה. הפרקליטות תגיש ערעור, שחייב להתקבל. אין אופציה אחרת.
תמוה לראות עיתונאי – אשר הדרישה לשקיפות שלטונית צריכה להיות מטה לחמו – יוצא בלהט נגד עתירה שעוסקת בחשיפת מסמך שלטוני שמהווה בסיס למדיניות שנויה במחלוקת. כיצד זה שעיתונאי ממהר לאמץ את טענת “חשש לפגיעה בבטחון המדינה” כבסיס לסרוב לפרסום מסמך בו יש עניין ציבורי, כאשר על פניו המסמך כלל אינו עוסק בבטחון?
מי שיעיין בפסק הדין יראה כי המדינה עצמה לא טענה כי מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אלא כי מדובר ב”מידע רגיש” – אולם כפי שמנתחת השופטת בבהירות בפסק הדין המדינה לא הצליחה לנמק כלל מדוע מדובר במידע שחשיפתו תסב נזק למדינה. השופטת מבהירה כי לפי חוק חופש המידע חלה על הרשות השלטונית החובה לנמק את הסירוב למסירת המידע שנתבקש, ומשנימוקיה לא עמדו ברף הנדרש, דין המסמך להתפרסם. אך ימיני מיהר לקבוע שהשופטת היא זו שהחליטה לצפצף על החוק, ולא המדינה אשר סרבה לדרישת עמותת “גישה” לפרסום המסמך ואילצה אותה להגיש עתירה.
האם בעיניו של ימיני המונח “אקטיביזם שיפוטי” משמעו כל פסיקה של בית המשפט אשר אינה לרוחו של השלטון? האם לשיטתו עיקרון הפרדת הרשויות משמעו שהרשות השופטת תקבל בהכנעה כל טיעון של הרשות המבצעת?
2. בעלה של השופטת הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל ותרם לה מכספו
ימיני חשף כי בעלה של השופטת רות רונן הוא זאב ברגמן, אשר חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל. ליבסקינד עיין בדיווחי התרומות של הקרן החדשה לישראל בארה”ב, ומצא שם תרומות של ברגמן בסך 350,000 ש”ח לעמותת “חותמים מחדש” ולקרן החדשה לישראל, ותהה כיצד רעייתו של ברגמן אינה יודעת מכך. לשיטתם של ליבסקינד וימיני על השופטת היה לעשות גילוי נאות על זיקה זאת ולפסול את עצמה מדיון בעתירה.
ימיני וליבסקינד עושים קפיצת ענק בין הקרן החדשה לישראל/עמותת חותמים מחדש לבין עמותת גישה. לו בעלה של השופטת היה חבר בהנהלת עמותת גישה או תורם משמעותי לעמותה זו כנראה שהיה על השופטת לעשות גילוי נאות ולפסול את עצמה מדיון בעתירה. אולם מדובר בשתי ישויות שונות לחלוטין, הקרן החדשה לישראל אינה נמנית כלל ברשימת הגופים התומכים בעמותת גישה, והקשר הכספי ביניהן מסתכם בכך שכאשר תורמים מארה”ב מבקשים לתרום תרומה פטורה ממס לעמותת גישה, מוצעת להם האפשרות לעשות זאת דרך הקרן החדשה לישראל, המשמשת צינור להעברת הכסף.
עיון בדוח הכספי של הקרן החדשה לישראל לשנת 2009 – אותו דוח אליו התייחס ליבסקינד בכתבתו – מעלה כי התקבל בקרן החדשה לישראל היקף תרומות “מדהים” בהיקפו לעמותת “גישה” אשר הסתכם בסך $4,250 המהווים לא פחות מ-0.15 פרומיל מתוך $26,907,380 התרומות והפרוייקטים של הקרן החדשה לישראל באותה שנה.
האם ליבסקינד לא מצא לנכון לבדוק את את היקף התרומות שבוצעו לעמותת גישה דרך הקרן החדשה לישראל או שמא פרט זה הושמט במתכוון מהכתבה?
3. השופטת מיתממת כאשר היא טוענת שלא ידעה על התרומות לגישה מהקרן החדשה
ימיני וליבסקינד מפקפקים באמיתות דבריה של השופטת שמסרה לא היתה מודעת לתרומות לעמותת גישה שהתקבלו מהקרן החדשה לישראל. במטרה לערער על אמינות דברי השופטת מתייחס ליבסקינד לפסק דין בעתירה שהגישה “גישה” יחד עם עמותות אחרות שנתמכות על ידי הקרן החדשה לישראל – פסק דין אליו הפנתה המדינה בתשובתה לעתירה. לשיטתו של ליבסקינד, עצם הסמיכות האידיאולוגית ושיתוף הפעולה בין הגופים שחלקם נתמכים ע”י הקרן החדשה לישראל מעידים שטענת השופטת על כך שלא ידעה על התרומות היא “תמוהה” (ליבסקינד זהיר יותר בלשונו מאשר ימיני). כתיבה כזו מדיפה לטעמי ניחוח של מקרטיזם וציד מכשפות.
ימיני כותב כי “הטענה של השופטת נראית מגוחכת. אין מצב שהיא לא ידעה. היא בוודאי הייתה צריכה לדעת”. במלים אחרות ימיני מכנה את השופטת שקרנית. ליבסקינד גם שולח את השופטת לחפש בגוגל “הקרן החדשה לישראל” ו”גישה” וטוען שהכל כתוב שם. כאמור החיפוש בגוגל אינו מעלה כי הקרן החדשה לישראל היוותה בסה”כ כצינור להעברת תרומות פטורות ממס בארה”ב אשר הסתכמו בשנת 2009 ב-$4,250 בלבד.
לסיכום, התשובה לשאלה האם השופטת היתה חייבת בגילוי נאות ואולי אף לפסול את עצמה מדיון בעתירה היא כמובן שלילית. פסק הדין של השופטת הוא פסק דין ענייני ומנומק, העוסק ביישום החוק לחופש המידע. במקום להתמודד עם פסק הדין המנומק של השופטת, “מעריב” ביצע בשופטת מתקפת אד-הומינם קלאסית.
מדובר למעשה בברווז עיתונאי של “מעריב”, אשר גיבה אוטומטית את השלטון שביקש למנוע פרסום מסמך בעל עניין ציבורי, תוך שהעיתון עושה דה-לגיטימציה בוטה לבית המשפט ומשמיט עובדות מהותיות.
פופולריות: 55% (ראו הסבר כאן)
____________________________________________________________
נהניתם מהפוסט הזה? אתם מוזמנים לשתף בו אחרים. ניתן להירשם כאן לקבלת פוסטים חדשים בבלוג ישירות לתיבת המייל שלכם או להתעדכן ב-RSS 
.
27 באפריל, 2011 בשעה 16:23
ביום שישי הקרוב אעסוק בפרשה. אלא שפטור בלא כלום אי אפשר.בסעיף הראשון טוען הכותב ש"מי שיעיין בפסק הדין יראה כי המדינה עצמה לא טענה כי מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אלא כי מדובר ב”מידע רגיש".אכן כן – הצדק עם הכותב. בפסק הדין אין התייחסות לפגיעה בביטחון המדינה. אלא שהיא הנותנת. ההתעלמות הזאת בפסק הדין היא פשוט מדהימה. אין התייחסות בפסק הדין – אך הטענה הועלתה באופן המפורש והבוטה ביותר. חבל שהכותב, בניגוד לח"מ, לא טרח קצת לבדוק. אין שום פטור לבלוגרים, בעיקר בעלי יומרות, מבדיקת העובדות. ואם הכותב היה בודק, הוא היה מגלה את כתב התשובה שהגישה המדינה. סעיפים רבים שם עוסקים בדיוק בנקודה הזו, שוב ושוב, של ביטחון המדינה. זה מדהים, פשוט מדהים, שאין לכך זכר בפסק הדין. בשיעורי גיאומטריה היינו כותבים – מ.ש.ל. מה שהיה להוכיח. כך שתודה לכותב. הוא רק הבהיר וחיזק את מה שניסיתי לטעון. והשאר, כאמור, יסופר בטור שלי ביום שישי.
27 באפריל, 2011 בשעה 17:18
בן דרור שלום וברוכים הבאים לבלוג,
תודה על הקישור שסיפקת לתשובת המדינה לעתירה. מצד אחד אתה צודק בכך שמוזכרת בתשובת המדינה טרמינולוגיה של פגיעה בבטחון המדינה, בעוד שבפסק הדין הטרמינולוגיה היא של "מידע רגיש". אולם, מעבר להבדל בטרמינולוגיה, לא ברור מדוע אתה כותב כי "הטענה הועלתה באופן המפורש והבוטה ביותר" וכי "סעיפים רבים שם עוסקים בדיוק בנקודה הזו, שוב ושוב, של בטחון המדינה". הרי לא זו בלבד שבתשובת המדינה אין שום נימוק מדוע המצגת שעניינה קווים אדומים בצריכת מזון ברצועה מהווה פגיעה בבטחון המדינה, אלא שהמדינה אף מודה בכך במפורש כאשר היא כותבת בתשובתה בעמ' 11 סעיף 33 כך:
33. כאמור, לעמדת המשיבה קיים חשש כי חשיפת המסמכים נשוא עתירה זו תביא לפגיעה בבטחון הלאומי של המדינה. מובן, כי אין בידי המשיבה, מטעמי סודיות, לפרט טיעוניה המפורטים במסגרת תשובה זו, ועל כן תבקש המשיבה להשלים את טיעונה במעמד צד אחד.
האם אתה סבור כי על בתי המשפט או העיתונות לתת אמון עיוור באמירות כלליות של המדינה מבלי שתנמק את טיעוניה במפורש?
לא ברור מדוע אתה כותב שאני בניגוד אליך לא טרחתי לבדוק, שכן מדבריך עולה הפתעה גמורה מפסק הדין שסיפקתי בפוסט הזה. הרושם העולה מתגובתך לעיל הוא שלא קראת כלל את פסק הדין לפני שפרסמת את מאמריך בנושא זה, וכי הפוסט הזה האיר את עיניך בכל הקשור לפסק הדין לפחות. האם לכותב מאמרים בעל יומרות בעיתונות הארצית יש פטור מבדיקת עובדות בניגוד לבלוגרים?
בפסק הדין שאולי לא קראת כתוב כך:
"חובה נוספת המוטלת על הרשות מכוח הדין המנהלי – כך נפסק – בכול הנוגע בטיפול בבקשה לפי חוק חופש המידע, היא החובה לנמק את הסירוב למסירת המידע שנתבקש – כולו או חלקו, ככול שכך החליטה. חובת ההנמקה מקטינה את החשש מפני החלטות שרירותיות או שגויות, והיא תורמת לבניית האמון במערכת היחסים שבין האזרח לבין הרשות במדינה דמוקרטית."
כאמור בתשובת המדינה לעתירה היא מודה שהיא לא נימקה את הסירוב למסירת המידע משיקולים בטחוניים, אולם אתה מיהרת לאמץ אוטומטית את עמדתה. מדוע?
כפי שמפורט בפסק הדין שאולי לא קראת, השופטת קיבלה את המצגת לעיונה, ואני מניח שהיא גם אפשרה למדינה להציג את טיעוניה במעמד צד אחד. ולאחר שקיבלה מידע זה כותבת השופטת כך בפסק הדין:
"המשיב הוסיף וטען, כי המידע הוא מידע רגיש. המשיב לא הבהיר טענה זו – ולא נימק ולא פירט מדוע מדובר במידע רגיש, שלא ניתן לגלותו. כאמור, חובת ההנמקה היא אחת החובות החלה על הרשות כאשר היא מחליטה לסרב לבקשה לגלות מידע. לו היה המשיב מבהיר ממה נובעת רגישות המידע, איזה חלק מהמידע הוא רגיש וכד', בית המשפט יכול היה להעביר את ההנמקה תחת שבט ביקורתו. ניתן היה – לצורך הדוגמא – לקבוע כי המסמך יגולה באופן חלקי, אם יש בו חלקים שהמידע המצוי בהם הוא רגיש באופן מיוחד, אם אכן בית המשפט היה משתכנע כי יש מקום לחסות חלק מהמידע במסמך.
אולם, האמירה הסתמית לפיה מדובר במידע רגיש, רק משום שהנושא עצמו הוא נושא רגיש – אין די בה. כפי שהובהר לעיל, חלק מהמידע המתייחס לנושא – שאין חולק כי הוא רגיש – של אספקת מזון לרצועת עזה, כבר נמסר לעותרת לפי בקשתה במסגרת ההליך הנוכחי בהסכמת המשיב. לכן, כדי לאפשר קביעה לפיה אין מקום לגלות דווקא את המידע המצוי במסמך המצגת, היה על המשיב להבהיר במה שונה מידע זה ממידע אחר שהוא הסכים לגלותו, האם מדובר במידע רגיש יותר, או במידע שהגילוי שלו עלול לגרום לנזק גדול יותר. משלא נטענה כל טענה כזו, אין אם כן די בעצם הטענה לפיה מדובר במידע רגיש, כדי להצדיק את קבלת עמדתו של המשיב."
הכיצד עיתונאי שמטה לחמו צריך להיות שקיפות ופרסום מידע בעל עניין ציבורי ממהר לאמץ בהתלהבות כמוצא שלל רב תשובה סתמית של המדינה כסיבה למנוע פרסום של אותו מידע, ולתקוף את השופטת ולהטיל בה דופי עד כדי לרמוז כי היא אינה דוברת אמת
לבן דרור ימיני הפתרונים.
27 באפריל, 2011 בשעה 17:43
כל כך הרבה מילים כתבת כדי לערפל על העובדות הברורות. כך שבוא נעשה סדר. אתה טענת ש"מי שיעיין בפסק הדין יראה כי המדינה עצמה לא טענה כי מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אלא כי מדובר ב”מידע רגיש". אני עניתי לך, והוכחתי, שבניגוד למה שכתבת, המדינה טענה את הטענה שמדובר בבטחון המדינה, ושהשופטת, בפסק הדין, התעלמה מהטענה. אין לה זכר בפסק הדין. חד וחלק וברור. אבל אתה בחרת הררי מילים, כדי לערפל את הטענה שלך ואת התגובה שלי.
27 באפריל, 2011 בשעה 17:51
בן דרור היקר, איני מערפל דבר – אני מחדד את הטענה שהעליתי באופן מדוייק בפוסט לעיל – אולם אתה מתחמק שוב ושוב מהתמודדות עם גופן של הטענות שהעליתי ומנפנף כמוצא שלל רב בנושא ההבדל בטמינולוגיה. אתה מוזמן להתמודד עם הטיעונים שהעליתי בפוסט לעיל – אני מעתיק מהפוסט לעיל את הפיסקה שכוללת את המשפט שקטעת ואם תקרא את הפיסקה שוב תראה שאתה מתחמק מהתמודדות עם העיקר:
"מי שיעיין בפסק הדין יראה כי המדינה עצמה לא טענה כי מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אלא כי מדובר ב”מידע רגיש” – אולם כפי שמנתחת השופטת בבהירות בפסק הדין המדינה לא הצליחה לנמק כלל מדוע מדובר במידע שחשיפתו תסב נזק למדינה. השופטת מבהירה כי לפי חוק חופש המידע חלה על הרשות השלטונית החובה לנמק את הסירוב למסירת המידע שנתבקש, ומשנימוקיה לא עמדו ברף הנדרש, דין המסמך להתפרסם. אך ימיני מיהר לקבוע שהשופטת היא זו שהחליטה לצפצף על החוק, ולא המדינה אשר סרבה לדרישת עמותת “גישה” לפרסום המסמך ואילצה אותה להגיש עתירה."
27 באפריל, 2011 בשעה 18:01
לא ענית לי. אבל נניח לכך. כדאי לעבור לעניין עצמו. כל קורא חושב מוזמן לקרוא את תשובת המדינה לעתירה. נדמה לי שאו אז, יובהרו הדברים.
27 באפריל, 2011 בשעה 18:02
שוב התחמקת…
28 באפריל, 2011 בשעה 9:57
קראתי את התשובה של המדינה. מה שהכי הדהים אותי זה התאריך. המסמך הזה בא בתגובה לפסק הדין, וברור מאליו שהשופטת לא יכלה להתיחס אליו בהחלטה שלה.
רק עכשיו המדינה מחליטה לנמק את מה שבדיון הקודם נותר מעורפל. המדינה אפילו פותחת את תגובתה בהתנצלות על כך. עכשיו בית המשפט יוכל לקיים דיון מבוסס.'אם אני מבינה נכון, המסמכים האמורים טרם פורסמו, אז על מה בכלל היו כל הצעקות?
הטונים ההיסטריים של ימיני וליבסקינד והאשמותיהם אישיות נגד שופטים הם נסיונות לחבל ביכולת של מערכת המשפט הישראלית לפעול באופן ענייני. אבל באמת מותר להם להביע את דעתם, כי זה חלק מחופש הביטוי, שגם בלעדיו (ולא רק בלעדי הצבא) אין לנו חיים.
מדהים שצמח פה זן מיוחד של עיתונאים סותמי פיות.
28 באפריל, 2011 בשעה 9:57
מקריאת תשובת המדינה ופסק הדין עולה כי בן ימיני מתבלבל ויקי לא עלה על הנקודה המרכזית בה בן ימיני מתבלבל.
לפי סעיף 5 לתשובת המדינה, העתירה היתה לגבי 4 מסמכים שהם שני נוהלים, רשימת מוצרים ומצגת ה"קווים האדומים" (לצריכת מזון ברצועה)
לפי סעיף 9 ו 17 לתשובת המדינה, 4 המסמכים חוסים תחת הגנת סעיף 9(א)(1) "חשש לפגיעה.." והמצגת בנוסף הינה טיוטא ןלכן גם סעיף 9(ב)(4) "מידע פנימי".
מאז תשובת המדינה השתנו פני הדברים (בעקבות המרמרה) ולכן המדינה הסכימה שסעיף 9(א)(1) אינו בתוקף עוד והעבירה מרצונה את שלושת המסמכים הראשונים לעותרת.
ככתוב בפסק הדין "המשיב טען עוד, כי המסמכים נמסרו לעותרת, לאחר שחל שינוי ניסבות – המדיניות של ישראל ביחס לרצועת עזה השתנתה. שינוי זה צמצם את החשש מפני פגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה. אולם, ביחס למצגת, טען המשיב כי אין למסור אותה לאור ס' 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. "
משמע המחלוקת היחידה שנשארה,בנוגע למסירת המסמכים, היא ביחס למצגת וסעיף 9(ב)(4)
זו הסיבה ש"בפסק הדין אין התייחסות לפגיעה בביטחון המדינה. " (טענתו בן ימיני)
האם לאור האמור לעיל, ניתן לאמר על טענתו של בו ימיני, כפי שאמר על השופטת, שהן טענתו מוזרה. יותר ממוזרה?
או שטענתו נראית מגוחכת. אין מצב שהוא לא ידע. הוא בוודאי הייה צריך לדעת. ואם הוא אכן לא ידע,בווודאי היה חייב לבדוק?
28 באפריל, 2011 בשעה 13:12
מיכל, התבלבלת לגבי השנה בה נמסרה תשובת המדינה הנ"ל לעתירה – 25 לאפריל 2010, כמעט שנה לפני פסק הדין שניתן באפריל 2011.
משה, אבחנה יפה. הפתיח לפסק הדין סוקר התפתחויות שחלו בשנה שחלפה מאז נמסרה תשובת המדינה, ומתייחס לכך ששלושה מתוך ארבעה המסמכים שתחילה המדינה סרבה למסור בטיעון כי הם מהווים פגיעה בבטחון המדינה נמסרו לבסוף ע"י המדינה לעותרת (כזכור בן ימיני כינה את העתירה "עתירה מטורפת" – האם הוא יתנצל כעת?). מן הסתם היו מאז תכתובות הבהרה נוספות מטעם המדינה אליהן מתייחסת השופטת בפסק הדין.
הנה הפתיח הרלבנטי מפסק הדין ממנו עולה כי 3 מתוך 4 המסמכים שקודם נטען לגביהם כי הם מהווים פגיעה בבטחון המדינה (לפי סעיף 9א לחוק חופש המידה) נמסרו לבסוף ע"י המדינה לעותרת בטענה כי הנסיבות השתנו ואין הם מהווים פגיעה בבטחון המדינה, וכי לגבי המצגת הנימוק שנותר הוא סעיף 9ב4 לחוק החופש המידע, שאינו עוסק בבטחון המדינה.
צריכת מזון ברצועה – מצגת ה"קווים האדומים"
המשיב סירב לגלות את המסמך. לטענתו, מדובר בטיוטה שהוצגה במסגרת דיונים פנימיים, שהתגבשו לצורך גיבוש ההתנהלות מול קצועת עזה. הטיוטה לא שימשה ואינה משמשת כבסיס לקבלת החלטות. אותם מסמכים אשר עמדו בבסיס המדיניות הועברו לעותרת, וכן ניתנו לה הבהרות, כבקשתה.
המשיב טען עוד, כי המסמכים נמסרו לעותרת, לאחר שחל שינוי ניסבות – המדיניות של ישראל ביחס לרצועת עזה השתנתה. שינוי זה צמצם את החשש מפני פגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה. אולם, ביחס למצגת, טען המשיב כי אין למסור אותה לאור ס' 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. המשיב טען כי במקביל להכרה בחשיבות מסירת מידע, יש להביא בחשבון את הצורך לנהל דיונים פנימיים בנושאים רגישים תחת מעטה של חיסיון, כדי לאפשר למשתתפים לבטא את דעותיהם באופן חופשי, ללא חשש כי דבריהם ייחשפו.
28 באפריל, 2011 בשעה 15:54
למיכל היקרה, תגובת המדינה הוגשה בתאריך 25.4.2010. פסק הדין ניתן ב-22.3.2011. התבלבלת. לא נורא. זה קורה. למשה כהן. אתה צודק בתיאור העובדתי. אכן כן, שינוי הנסיבות גרם לפרקליטות לעבור לסעיף 9(ב)4. אלא שהמעבר הזה לא משחרר את השופטת מהתייחסות לסעיף 9(א)1. ואיך אנחנו יודעים שהטענה הביטחונית-מדינית עדיין מצויה ברקע? משום שהשופטת חוזרת, שוב ושוב, על כך שהועלתה בפניה הטענה שמדובר במידע "רגיש", עניין המופיע בעמ' 4 לפסק הדין. אך השופטת מנפנפת את הטענה הזאת בהתחמקות מדהימה.
28 באפריל, 2011 בשעה 17:56
בן- דרור ימיני, הבנת הנקרא שלי שונה משלך.להבנתי המדינה ויתרה לחלוטין על טענתה תחת סעיף 9(א)1 לגבי ארבעת המסמכים לא שלושתם.ואלמלא המצגת היתה נחשבת בעיניה לטיוטא פנימית הרי שהיתה מוסרת גם אותה.זה מצחיק שכעת אתה מאמץ בחום (בעוד שקודם דחית בלהט) את הפרשנות ממקודם של יקי למילה רגיש כאילו השופטת מתייחסת ל 9(א)1 (פגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה) ולא כך היא!מתוך פסק הדין:" שינוי זה צמצם את חשש מפני פגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה. אולם, ביחס למצגת, טען המשיב כי אין למסור אותה לאור ס' 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. המשיב טען כי במקביל להכרה בחשיבות מסירת מידע, יש להביא בחשבון את הצורך לנהל דיונים פנימיים בנושאים רגישים תחת מעטה של חיסיון, כדי לאפשר למשתתפים לבטא את דעותיהם באופן חופשי, ללא חשש כי דבריהם ייחשפו."ועל כך מוכיחה השופטת את המדינה:"האמירה הסתמית לפיה מדובר במידע רגיש, רק משום שהנושא עצמו הוא נושא רגיש – אין די בה"לסיכום : המדינה ויתרה לחלוטין על טענתה תחת סעיף 9(א)1 לגבי כל המסמכים כולל המצגת ולכן השופטת לא היתה אמורה להתיחס לטענה זו !המדינה טענה אך רק שזו טיוטא בנושא רגיש (שאינו נושא ביטחוני או מדיני). ולכך השופטת התיחסה גם התיחסה.אני תוהה אם תמצא לנכון לחזור בך מהאמירה 'חוק חופש המידע קובע במפורש, בסעיף 9, שיש למנוע העברת מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור". זה בדיוק הסיפור. אלא שהשופטת, כתלמידה נלהבת של האקטיביזם השיפוטי, החליטה לצפצף על החוק הכתוב. ' ? שכן מסתבר שזה בכלל לא הסיפור.מצחיק שהאשמת את השופטת בהתעלמות מטענה שהמדינה ויתרה עליה : "בניגוד למה שכתבת, המדינה טענה את הטענה שמדובר בבטחון המדינה, ושהשופטת, בפסק הדין, התעלמה מהטענה".אני מניח שיותר קל להאשים את השופטת בצפצוף על החוק, התעלמות ואקטיביזם מטורף מאשר להניח שהבעיה היא בהבנת הנקרא שלך קריאת רק חלק מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט.במקום שכתבת "לקרוא ולא להאמין." אפשר לאמר "לקרוא ולא להבין."יאללה תקן את המאמרים שלך ותן לי קרדיט !
29 באפריל, 2011 בשעה 1:23
עיינתי באתר עמותת גישה ומצאתי שם מאמר של מנכ"לית העמותה שרי בשי שפורסם לפני שבוע (21.4.11) ב"מעריב", בתגובה לכתבות הנ"ל של בן דרור ימיני וקלמן ליבסקינד. הפסקה הבאה במאמר צדה את עיני:
המאמר הנ"ל פורסם כאמור ב"מעריב", עיתונו של בן דרור ימיני.
לאור מה שנכתב במפורש במאמר לעיל רק לפני שבוע, כיצד נדהם ימיני כאן מכך שפסק הדין אינו מתייחס לטיעוני הבטחון, לאחר שהובהר במפורש כי המדינה חזרה בה מהטענה כי חשיפת המסמכים תביא לפגיעה בבטחון המדינה
ניתן לצפות כאן בשלושת המסמכים שהמדינה מסרה לעמותת גישה באוקטובר 2010 – ולשאול את עצמנו: כיצד זה רק חצי שנה לפני כן סרבה המדינה לפרסם את המסמכים הנ"ל בתואנות של "פגיעה בבטחון המדינה", וכיצד זה שיש עיתונאים שתומכים באופן עיוור בהסתרה שרירותית של מידע
29 באפריל, 2011 בשעה 11:12
[...] ימיני עונה ליקי בז'ה על טענותיו ומרחיב במדורו היום, הזוכה לכותרת "חרפת התקשורת". [...]
30 באפריל, 2011 בשעה 1:45
יקי, עבודה יסודית ומרשימה.
30 באפריל, 2011 בשעה 8:28
ונניח והמדינה באמת היתה מפרטת למה חשיפת המסמכים מסוכנת מבחינה ביטחונית . על סמך מה בדיוק השופטת יכולה לקבוע אם זה נכון או לא נכון? מה הופך אותה לסמכות העליונה בענייני ביטחון ? הרי אין לה יותר ידע בנושא מלנהג מונית או לסוכן ביטוח. אתה בכח מנסה להתכחש לעובדה שיש כאן פלישה גסה של רשות אחת לתחום של רשות אחרת?
30 באפריל, 2011 בשעה 17:50
דרור, תלמד אזרחות. בית המשפט בדרך קבע דן בנושאים ביטחוניים. היית רוצה לחיות במדינה שבה אין ביקורת שיפוטית על "שיקולי ביטחון" ? שבה מערכת הבטחון איננה כפופה לחוק? (ואולי גם המשטרה?) השופטת בוחנת אם "שיקלי הבטחון" הן אכן שיקולי בטחון כהגדרתם בחוק או שהם תירוץ לשיקולים אחרים. בית המשפט הוא גם לא שמאי, רופא או זיהוי פלילי ובכל זאת הוא מחליט בכל הנושאים הללו.
30 באפריל, 2011 בשעה 23:41
שוקי, תודה על המחמאות.
משה, מסכים איתך במאה אחוז.
ראו פוסט המשך שפרסמתי לפני שעה קלה, המתייחס למאמר נרחב שפרסם בנושא זה בן דרור ימיני במוספשבת של "מעריב". בן דרור ימיני לא מתמודד עם הטיעונים, לא מודה בטעות, לא מתנצל על הוצאת דיבתה של שופטת בישראל וגם לא עושה גוגל
1 במאי, 2011 בשעה 6:55
[...] ימיני עונה ליקי בז'ה על טענותיו. הוא יוצא נגד המאמר של בנזימן שיצא נגדו ונגד עמיתו ק' [...]
1 במאי, 2011 בשעה 15:46
משה , אז מה אתה מציע? שלפני כל מבצע צבאי שר הביטחון יבקש אישור מבית המשפט שמדובר במבצע אם תכלית ביטחונית ? כי עם איך שהדברים מתפתחים אני לא אתפלא אם גם היום הזה יגיע .
1 במאי, 2011 בשעה 16:55
אני מציע שנהייה מדינה שבה אין גוף או אדם שהוא מעל החוק. במיוחד ביום השואה, יש מקום לזכור את המדינה שבה כוחות הבטחון לא היו כפופים לשום חוק ולאיזה תוצאה זה הביא.
1 במאי, 2011 בשעה 20:23
משה ודרור: כמו שכתבתי ליקי בפוסט ההמשך שלו אני דווקא בעד חשיפת המסמכים.חשוב שהציבור בארץ ידע עד כמה טיפשים מנהיגיו ואנשי הצבא שמחליטים על היחס לעזה.לכך נועד חוק חופש המידע: להביא לידיעת הציבור בישראל את המידע שמערכות השלטון מנסות להסתיר. למשל אני סמוך ובטוח שבבנק ישראל מאוד לא אהבו את הפרסום הזה: http://www.haaretz.com/weekend/week-s-end/wikileaks-the-israel-file-the-fischer-files-1.358778 – יש לפישר מזל גדול שזה פורסם רק באנגלית.המערכת בעלת הכח המוחלט הגדול מכולם היא השב"כ. לפני 27 שנים וחודש היא עברה פרשה שהבהירה לה שיש מגבלות לכח מוחלט – זוהי פרשת קו 300 .שם מישהו עבר עבירה והמערכת מייד ניסתה להגן עליו.1000 אלפי הבדלות – אנו ניצבים כיום במצב שבו מערכת אחרת מתגוננת ומנסה לטעון שאחד מאנשיה "נהג כראוי". אני יודע שיקי לא יסכים איתי אבל בכל נושאי "ניגוד אינטרסים" יש לשופטים כללים מאוד ברורים:ראשית, מה חשוב אינו האם בפועל מישהו (השופט או משפחתו או מקורביו) קיבל איזו שהיא טובת הנאה אישית. ברור שזה אינו המקרה כאן ואיש אינו סבור שהשופטת רונן או בעלה נהנים בצורה כלשהי משחרור המסמכים. (לכן דרך אגב מוזרה היתה תגובתה הראשונה של דוברת בתי המשפט אבל נניח לזה)מה שחשוב יותר מכל בנושאי ניגוד ענינים הוא שלא יווצר הרשום המוטעה שהשופט שפט בתיק כאשר יש משהו בעברו, בקשריו של השופט שעלול להשפיע (גם בתת-מודע) על תוצאת המשפט. שופט אמור לפסוק בצורה שבה אין לו כל קשר שלו לצדדים המתדינים בפניו ומה שחושב מכך: שופט אמור להמנע ממצב שבו לאחרים יווצר הרושם (גם אם רושם מוטעה) שהשופט קשור לאחד הצדדים בדיון.לפיכך הכללים ברורים: אם יש קשר כזה על השופט לפסול עצמו ואם הוא סבור שלמרות קשר זה אין מניעה שהוא ישב בדין – עליו לגלות את הקשר שלו לצדדים לפני תחילת המשפט ולתת להם הזדמנות לבקש את פסילתו – ועליו לדון בבקשה זו לפני כל דיון אחר – כלומר החוק מכיר בראשוניות של שאלת מראית העיין של ניגוד אינטרסים.בלי להכנס לויכוח שיש לי עם יקי (לי ברור שהעובדות שקיום קשר בין ארגון גישה לקרן החדשה הוא מעל לכל ספק) אזי מספיקה העובדה שגישה מגישה בקשות שזהות בתוכנן ובנושאן לאוסף הבגצ"ים שמגישים ארגוני הקרן, כדי שהיא תיידע את המתדיינים שבעלה פועל, תורם ומנהל בקרן החדשה – ותשאל לדעת הצדדים האם עובדה זו פוסלת אותה או שיש להם קשר או התנגדות לישיבתה בדין.מרגע שזה לא נעשה – אזי השופטת שגתה וגם אם אני מסכים עם מסקנתה לגבי שחרור המסמכים – אזי הדרך שבה הגיעה אליה חשפה אותה לביקורת – העובדה שמערכת המשפט מחפה על הטעות הזו – זה הדמיון למערכת אחרת שהפעילה את כוחה הבלתי מוגבל.
1 במאי, 2011 בשעה 20:26
התחמקת מהשאלה שלי, במקום זה העדפת לנופף בשואה , שזה מעשה סמולני טיפוסי כשאין מה לענות .
1 במאי, 2011 בשעה 21:00
דרור ראה http://en.wikipedia.org/wiki/Godwin's_lawhttp://he.wikipedia.org/wiki/חוק_גודווין
1 במאי, 2011 בשעה 21:27
המממ לא נראה שדווקא אני זה זה שאתה צריך להראות לו את הלינק הזה
1 במאי, 2011 בשעה 23:01
דרור, התכוונתי שעל פי חוק זה הדיון הנכחי הסתיים ברגע שמשה נופף בעניין יום השואה.
1 במאי, 2011 בשעה 23:31
[...] עם עיתונאי “מעריב” בן דרור ימיני. הדיון התעורר בעקבות פוסט ביקורת שכתבתי על מאמרים של בן דרור ימיני ושל קלמן ליבסקינד שהתפרסמו [...]
2 במאי, 2011 בשעה 0:46
להלן הסעיפים בחוק המגדירים מתי שופט צריך לפסול את עצמו מדיון (ותודה לח"כ מיכאל בן ארי שציטט סעיפים אלה עבורנו
):
"שופט לא ישב בדין אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל דין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
"שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה: (1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת (2) יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו"
מכיוון שאף אחד מהסעיפים הנ"ל בחוק אינו מתקיים במקרה דנן, לא היה על השופטת לפסול את עצמה מדיון, וכל הטענות על כך הן בבל"ת.
2 במאי, 2011 בשעה 8:10
מאחר שהדיון בפוסט זה הסתיים כאשר משה כהן העלה טענות שאינן עניניות – עניתי לך בפוסט החדש שבו כתבת על הנושא. אנא המנע מהכפלת תגובות, זה אינו תורם לדו-שיח קולח.
2 במאי, 2011 בשעה 17:03
גדעון היקר, בפעם האחרונה שבדקתי נמסר לי שמי שמנהל את הבלוג הזה זהו אני, ולא אתה. האם היה שינוי כלשהוא שלא הודיעו לי עליו?