“הארץ” הוא עירום!
12 באפר', 2010
עיון בפסיקת בג”ץ בנושא סיכולים ממוקדים ובמבצע “שני מגדלים” שתואר בכתבתו של בלאו מעלה כי צה”ל פעל בהתאם לפסיקת בג”ץ – בניגוד מוחלט לברווז העיתונאי ש“הארץ” ניסה למכור לנו.
כאשר הותרו לפרסום בשבוע שעבר פרטי פרשת קם-בלאו, טענו לא מעט עיתונאים ובלוגרים, ובראשם עיתון “הארץ” כמובן, כי הפרשה צריכה להיקרא “פרשת יאיר נווה” ולא “פרשת ענת קם”. זאת משום שלשיטתם הפשע העיקרי הוא שצה”ל מממשיך לבצע סיכולים ממוקדים בניגוד לפסיקת בג”ץ, ולראיה כתבתו של בלאו מנובמבר 2008 שחשפה פשעים חמורים אלה, תוך התבססות על סיכומי הדיון בפיקוד מרכז שנגנבו ע”י קם.
את המיתוס הזה – של הצמד האמיץ קם-בלאו שחרפו נפשם על מנת לחשוף ולתקן את פשעי המלחמה של צה”ל – ביקשו לטפח ולהאדיר מאמר המערכת של “הארץ” של יום שישי (“הפרשה האמיתית”), מאמרו של עקיבא אלדר (“פרשת ענת קם | הכיבוש גם משחית וגם מטמטם”), מאמרו של גדעון לוי (“לו אתם ענת קם”) וכן בלוגרים רבים ברחבי הרשת.
“הארץ” מיחזר במרץ את הספין הזה כדי להסיט את האש מהתנהלותו חסרת האחריות בכל הקשור לאחזקתם במשך שנים של מאות/אלפי המסמכים המסווגים הגנובים שנמסרו ע”י קם לידי בלאו, ולהסיט את האש מהפרסום חסר האחריות שלו של המסמכים המקוריים אשר הביאו לפתיחת חקירת השב”כ, ולחשיפתה והעמדתה לדין של ענת קם אשר נתנה את אמונה ב”הארץ”.
כלל ידוע בתעמולה הוא שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים, אנשים יאמינו בו לבסוף. כך קרה גם לגבי מיתוס הצמד האמיץ שנלחם להציל את שלטון החוק, והרבה אנשים קנו והפיצו את הלוקש הזה של “הארץ”.
אולם למי שמעדיף להפעיל את קודקודו במקום לאמץ את המנטרה של השבט, מזדקרות לעין שתי בעיות מרכזיות עם המיתוס הנ”ל:
-
בשביל לחשוף את הנ”ל לא היה שום צורך בגניבה סיטונאית 2,000 מסמכים מסווגים הכוללים פרוט סד”כ כוחות צה”ל, פקודות מבצע עתידיות וכו’ – מסמכים אשר הוחזקו כנראה בתנאי הפקר מזה שנים ע”י צמד החמד תוך סיכון בטחון המדינה וחיי חייליה. לשם כך היו מספיקים אותם 2-3 מסמכים עליהם התבסס בלאו בכתבתו. מה ההצדקה לגניבת והפקרת שאר 1,997 המסמכים המסווגים?
-
לו באמת צה”ל פעל בניגוד לפסיקת בג”ץ היה בוודאי קורה משהו מאז חשיפתו של בלאו בנובמבר 2008 – היועץ המשפטי לממשלה היה מחליט על פתיחת חקירה, היה מוגש כתב אישום, ועיתון “הארץ” היה יכול לזקוף לזכותו הישג ראוי. אך, אבוי, זה לא קרה.
אתמול פרסם דובר צה”ל הודעה שהתייחסה לטענות המוטעות בכתבתו של אורי בלאו בנובמבר 2008. מתוך הדיווח בוואלה:
לדברי צה"ל, "הטענות בכתבה היו מבוססות על תמונת מצב חלקית ואי הבנה של הנסיבות המבצעיות כמו גם של המגבלות שנקבעו בפסיקת בג"ץ". בנוסף אומרים בצה"ל כי בעקבות הכתבה פנו עורכי הדין אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיורה על פתיחת חקירה פלילית. בצה"ל אומרים כי בבדיקת היועץ [המשפטי לממשלה] נקבע כי "לא נמצא בסיס לטענה שכוחות צה"ל פעלו בניגוד לחוק או בניגוד לפסיקת בג"ץ".
במלים אחרות, עיתון “הארץ” אנס את השטח כדי להוכיח באותות ובמופתים כביכול צה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”ץ, אך המציאות טפחה על פניו. במקום להודות ביושר בטעותו – “הארץ” ממשיך לנסות להוליך את הציבור שולל.
להלן השורה התחתונה של פסיקת בג”ץ בנושא מדיניות הסיכולים הממוקדים, בו למגינת ליבם של העותרים בג”ץ דחה את בקשתם לאסור על צה”ל שימוש בסיכולים ממוקדים:
“בחינתו של "הסיכול הממוקד" – ובמינוחנו שלנו פגיעה מונעת הגורמת למות מחבלים, ולעתים גם של אזרחים תמימי לב – מלמדת כי שאלת החוקיות של הפגיעה המונעת על פי המשפט הבינלאומי המנהגי היא מורכבת.
התוצאה המתקבלת אינה שפגיעה מונעת זו מותרת תמיד או שהיא אסורה תמיד. הגישה של המשפט הבינלאומי המנהגי החלה בסכסוכים מזויינים בעלי אופי בינלאומי הינה, כי אזרחים מוגנים מפני תקיפתו של הצבא.
עם זאת, הגנה זו אינה קיימת כלפי אותם אזרחים "ולמשך אותו הזמן בו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה" (סעיף 51(3) לפרוטוקול הראשון). פגיעה באזרחים אלה, גם אם תוצאתה מוות, מותרת היא, ובלבד שאין אמצעי שפגיעתו בהם פחותה, ובלבד שאינם נפגעים אזרחים תמימים שבקרבתם. הפגיעה בהם צריכה להיות מידתית.
מידתיות זו נקבעת על פי מבחן ערכי הבא לאזן בין התועלת הצבאית לבין הנזק האזרחי. נמצא, כי אין בידינו לקבוע כי פגיעה מונעת היא תמיד חוקית, כשם שאין בידינו לקבוע כי היא לעולם אינה חוקית.”
בג”ץ גם סיפק דוגמא מנחה למערכת השיקולים שצה”ל צריך לראות לנגד עיניו בכל הקשור לפגיעה מידתית באזרחים תמימים:
“טול מקרה רגיל של לוחם או מחבל צלף היורה על חיילים או אזרחים ממרפסת ביתו. יריה לעברו תהא מידתית גם אם כתוצאה מכך ייפגע אזרח-תמים הגר לידו או העובר בתמימות ליד הבית. לא כן אם הבית יופצץ מהאוויר ועשרות דייריו ועוברי אורח ייפגעו”
מי שיעיין באובייקטיביות בכתבתו המדוברת של אורי בלאו ב”הארץ” מנובמבר 2008 על תוכנית מבצע “שני מגדלים” שאושרה ע”י פיקוד מרכז למעצר/יירוט בכירי הג’יהאד האיסלמי, יראה שהתקיימו בה העקרונות שהתווה בג”ץ. נקבע בתוכנית כי יש לבצע מעצר במידת האפשר, ונקבע כי במידה ויש זיהוי ודאי של אחד מבכירי הג’יהאד יש אישור לבצע יירוט על פי הערכת מצב במהלך ביצוע המשימה – במידה ואין נשים וילדים ברכב. כמו כן נקבע כי אין אישור לבצע ירי לעבר נמלטים ובלתי מעורבים.
יהונתן דחוח-הלוי פרסם בעקבות כתבתו של אורי בלאו כתבה בה הוא הביא הן את גרסת צה”ל למבצע “שני מגדלים”, והן את גרסת הג’יהאד האיסלמי לאירועי אותו הלילה. כתבתו של דחוח-הלוי פורסמה במקור ב-JCPA בנובמבר 2008, והיא פורסמה שוב בשבוע שעבר באתר NEWS1.
הן גרסת צה”ל והן גרסת הג’יהאד האיסלמי המובאות בכתבה הנ”ל מעידות כי התחולל במקום קרב קשה וכי המבוקשים לא היו מוכנים להסגיר את עצמם לידי צה”ל. מתוך גרסת הג’יהאד האיסלמי בכתבתו של דחוח-הלוי:
“תושבים בכפר מספרים, כי על-אף שהם היו מכותרים, סירבו זיאד ועאבד לקריאות החיילים להיכנע ולהסגיר את עצמם, ותחת זאת ניהלו קרב קשה במהלכו ירו והשליכו 20 מטעני נפץ לעבר כוחות צה"ל. הם נפצעו אנושות ומתו מפצעיהם מטיל שנורה ממסוק.”
במלים אחרות, במבצע “שני מגדלים” צה”ל פעל על פי הנחיות בג”ץ. המחבלים סרבו להיכנע ולהניח את נשקם, זיהויים היה ודאי, והתאפשרה פגיעה מדוייקת בהם מבלי לפגוע באזרחים בלתי מעורבים.
לפיכך כתבתו של אורי בלאו היתה למעשה ברווז עיתונאי. אולם אנשים רבים קנו והפיצו את הלוקשים ש”הארץ” מכר בנובמבר 2008, ומיחזר בשנית בשבוע החולף.
הגיע הזמן לומר זאת בריש גלי: “הארץ” הוא עירום!
פופולריות: 91% (ראו הסבר כאן)
____________________________________________________________
נהניתם מהפוסט הזה? אתם מוזמנים לשתף בו אחרים. ניתן להירשם כאן לקבלת פוסטים חדשים בבלוג ישירות לתיבת המייל שלכם או להתעדכן ב-RSS 
.
12 באפריל, 2010 בשעה 10:48
קישקוש גדולהסתמכות על אתר של הג'יהד שמנסה לפאר לוחמיו לאחר מותם…נו באמתבאשר לדו"צ: וכי ציפית לתגובה אחרת ממנו?
12 באפריל, 2010 בשעה 11:08
התיאור שצה"ל מסר על הקרב שהתרחש דומה להפליא – אבל לשיטתך שני הצדדים הלוחמים לא יודעים מה קרה שם, ורק הפנטזיות של אורי בלאו שכלל לא היה שם הן מה שקובעות.
מתוך תגובת צה"ל בכתבתו של דחוח-הלוי:
"שני המחבלים, זיאד צובחי מחמד מלאישה ואברהים אחמד עבד-אל לטיף עאבד, פתחו באש לעבר הכוח במהלך פעילותו. בתגובה ביצע הכוח ירי לעברם, ממנו נהרגו המחבלים. על גופותיהם נמצאו שני רובים מסוג M16, אקדח ותחמושת. במהלך הפעילות הושלכו מטענים ונפתחה אש מספר פעמים לעבר הכוח. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק לכוחותינו."
אתה מוזמן גם לוודא ישירות עם היועץ המשפטי לממשלה לגבי קביעתו כי "לא נמצא בסיס לטענה שכוחות צה"ל פעלו בניגוד לחוק או בניגוד לפסיקת בג"ץ".
12 באפריל, 2010 בשעה 11:17
המטענים זו תוספת של דחוחזה לא קיים במקור
12 באפריל, 2010 בשעה 11:22
טעות בידך – השלכת המטענים ע"י המחבלים במהלך הקרב מצויינת במפורש בהודעת דובר צה"ל מתאריך 20.6.2007 בקישור להלן:
http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/2007/06/2001.htm
12 באפריל, 2010 בשעה 11:29
יקי אתה בחור אינטיליגנטהבנת הנקרא זה בסיס.ההערה בסוף הכתבה לא מתייחסת למלאישה ועבד-אל לטיף עאבד, אלא ל'הרפתקאות הכוח בדרכו ליעד.למעלה מצויין מה עשו לכאורה היעדים לחיסול והמטענים לא משוייכים להם.נסיון העבר כמובן מלמד שיש להטיל ספק בכל גרסת צה"ל למקרה ובאשר למי פתח באש והאם באמת נעשה נסיון לעצור אותם כמו למשל לקרוא להם בכריזה להיכנע
12 באפריל, 2010 בשעה 11:36
ההערה בתחתית הידיעה מתייחסת לפעילות הכוח, בדיוק כפי שחילופי האש בראשית הידיעה מתייחסת גם כן לפעילות הכוח. "הרפתקאות הכוח בדרך ליעד" זה תוספת דמיונית שלך.
אני מאוד בעד להיות ביקורתי לבדוק ולהצליב גרסאות. במקרה זה הדיווח של שני הצדדים הלוחמים בשטח מאוד דומים, וגם היועץ המשפטי קבע כי טענות "הארץ" בכתבה משוללות כל שחר.
לאור הנאמר לעיל המסקנה היא שהכתבה של "הארץ" היתה פשוט ברווז עיתונאי. מדוע קל לך כל כך לפקפק בגרסת צה"ל וקשה לך כל כך לפקפק בגרסת "הארץ", בייחוד כאשר כל הממצאים האחרים סותרים אותה?
12 באפריל, 2010 בשעה 12:08
תפסיק לבלבל במוח. במסמכים נאמר במפורש שנוכחותו של אדם מסוים היא זו שמאפשרת להפוך את המבצע ממבצע מעצר למבצע חיסול. לא הנסיבות, לא הסכנה, עצם נוכחותו של מבוקש מסוים. אם הוא שם – חסלו אותו ואת השני. אם הוא לא שם, רק תעצרו את השני. או במלים אחרות: הפרה ברורה של הוראות בג"ץ.זה שאתה תקרא לאמת שקר הרבה פעמים לא יהפוך את זה לנכון.
12 באפריל, 2010 בשעה 12:16
מה שהמסמכים אמרו זה שיש לעצור את המבוקשים, אך על פי הערכת מצב בשטח במידה ולא ניתן לעצור אותם יש אישור לבצע יירוט, כל עוד אין נשים וילדים איתם ברכב. כצפוי, פעילי הג'יהאד האיסלמי סרבו להיכנע וניהלו קרב עיקש עם חיילי צה"ל, וצה"ל ביצע את המשימה וחיסל את הפעילים, מבלי לפגוע באזרחים תמימים.
צה"ל פעל בהתאם לפסיקת בג"ץ, וכך אישר גם היועץ המשפטי לממשלה. בנסיבות אלה רק חסידים שוטים של "הארץ" ימשיכו לטעון בעיניים עצומות כי צה"ל פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, ולומר "אמן" אחר אלילם "הארץ".
12 באפריל, 2010 בשעה 18:19
הו יקי…הבנת הנקרא
12 באפריל, 2010 בשעה 19:15
מסתבר שתשובת היועץ המשפטי http://www.news1.co.il/ShowFiles.aspx?FileID=1772ניתנה כבר בראשית 2009.כיון שהיא ניתנה כתגובה לתלונה של פלדמן וספרד שהסתמכו על הכתבה של בלאוברור ש"הארץ" ידע גם על הגשתה, ועל תשובת היועץ המשפטי,מה שלא הפריע לעיתון להמשיך לסחרר את הנושא ולזרוק רפש על נווה ואשכנזי כאילו שבקשת החקירה לא הושלכה מכל המדרגות – ללא עירעור של המבקשים.ושוב לנושא.הרי תמצית פסיקת הבג"ץ: "לא ניתן לקבוע מראש שכל סיכול ממוקד אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שלא ניתן לקבוע מראש שכל סיכול ממוקד מותר על פי המשפט הבינלאומי", קבע בפסק הדין האחרון שפירסם ב-28 שנות כהונתו בעליון. על פי פסיקת בג"ץ, נדרש מידע מבוסס היטב ומשכנע כדי לסווג אזרח לקבוצת האזרחים המבצעים פעולות איבה; אין לבצע באדם התנקשות אם ניתן לנקוט נגדו אמצעי שפגיעתו פחותה, ואין לפגוע בו במידה העולה על הנדרש לצרכים הביטחוניים. כלומר, אין להתנקש באדם אם ניתן לעצרו, לחקרו ולהעמידו לדין. עם זאת, אם המעצר כרוך בסיכון חמור לחיי החיילים, אין צורך לנקוט אמצעי זה; לאחר ביצוע כל התנקשות יש לערוך בדיקה יסודית ועצמאית באשר למידת הדיוק, באשר לזהותו כפעיל טרור ובמקרה של טעות בזיהוי, יש לשקול תשלום פיצויים; יש להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים תמימים אגב התנקשות ו"פגיעה נלווית באזרחים תמימים תהיה חוקית רק אם היא עומדת בדרישות המידתיות", קבע ברק. ברק קובע כי "ניתן לירות לעברו של מחבל היורה ממרפסת ביתו על חיילים או אזרחים, אף אם כתוצאה מכך עלול להיפגע אזרח תמים העובר בסמיכות. פגיעה מעין זו באזרח תמים תעמוד בדרישות המידתיות. לא כן אם הבית יופצץ מהאוויר ועשרות דייריו ועוברי אורח ייפגעו".האם בלאו ו/או הארץ/ו/או החוכמולוגים משמאל יכולים להסביר בהתחשב במידע על המנוח מלאישה,במה חרג צה"ל מהנחיות הבג"ץ?
13 באפריל, 2010 בשעה 0:29
קבל מה שהיטב עידן לנדו לכתוב ממני: מתן פקודות חיסול בלתי חוקיות. לא נכנסתי בעצמי להוכחת האי-חוקיות. זאת ניתנה, בפירוט מספיק לטעמי, בכתבה המקורית של בלאו. אני מצטט משם:
“על פי פסיקת בג”ץ, נדרש מידע מבוסס היטב ומשכנע כדי לסווג אזרח לקבוצת האזרחים המבצעים פעולות איבה; אין לבצע באדם התנקשות אם ניתן לנקוט נגדו אמצעי שפגיעתו פחותה, ואין לפגוע בו במידה העולה על הנדרש לצרכים הביטחוניים. כלומר, אין להתנקש באדם אם ניתן לעצרו, לחקרו ולהעמידו לדין. עם זאת, אם המעצר כרוך בסיכון חמור לחיי החיילים, אין צורך לנקוט אמצעי זה; לאחר ביצוע כל התנקשות יש לערוך בדיקה יסודית ועצמאית באשר למידת הדיוק, באשר לזהותו כפעיל טרור ובמקרה של טעות בזיהוי, יש לשקול תשלום פיצויים; יש להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים תמימים אגב התנקשות ו”פגיעה נלווית באזרחים תמימים תהיה חוקית רק אם היא עומדת בדרישות המידתיות”, קבע ברק.
ברק קובע כי “ניתן לירות לעברו של מחבל היורה ממרפסת ביתו על חיילים או אזרחים, אף אם כתוצאה מכך עלול להיפגע אזרח תמים העובר בסמיכות. פגיעה מעין זו באזרח תמים תעמוד בדרישות המידתיות. לא כן אם הבית יופצץ מהאוויר ועשרות דייריו ועוברי אורח ייפגעו”. לדבריו, “המאבק בטרור הפך את הדמוקרטיה שלנו ל’דמוקרטיה מתגוננת’ או ‘דמוקרטיה לוחמת’. עם זאת, אסור שמאבק זה ישלול ממשטרנו את אופיו הדמוקרטי”.
פקודת המבצע היתה כזאת:
“המשימה”, קבע אלוף הפיקוד, “היא מעצר”, אך “במידה וההפללה (הזיהוי) היא של אחד מבכירי הגא”פ (ג’יהאד איסלאמי פלסטיני): וואליד עובייד, זיאד מלאישה, אדהם יונס, יש אישור לכוח לבצע יירוט וזאת על פי הערכת מצב במהלך ביצוע המשימה”.”
כלומר, יש אבחנה בין מבוקשים רגילים, שלגביהם חל ניסיון מעצר (בהתאם להוראת בג”ץ), לבין מלאישה, שהוא יעד מיידי לחיסול. אני מבין את ההנחיה “יש אישור לכוח לבצע יירוט וזאת על פי…” כאישור מראש לחסל, אם הדבר יתאפשר. יש כאן סתירה ברורה להוראת ברק המצוטטת לעיל: “אין להתנקש באדם אם ניתן לעצרו, לחקרו ולהעמידו לדין.” אני מקווה שאתה רואה את זה.
סוגיה שניה היא הפגיעה בחפים מפשע. היתה “מסחרה” בתהליכי אישור המבצע, שנעה בין היתר להרוג חף מפשע אחד עד ארבעה. הציטוט מברק לא לגמרי בהיר כאן, אבל רוחו ברורה: פגיעה בחפים מפשע מותרת, תחת סייג ה”מידתיות”, רק במהלך חילופי אש. זאת דוגמת ה”מרפסת”. קשה לי לראות איך ניתן להבין את הטקסט של ברק כמאשר לצבא להתיר מראש (כפי שהותר בפקודת החיסול) פגיעה בחפים מפשע.
בכתבה מצוטטים שלושה מומחים למשפט שדעתם כדעה הזאת.
נדמה לי שיאיר נווה עצמו, בכתבה, מגדיר יפה את התנהלות הצבא בעניין: “עזוב אותי מהנחיות בג”ץ”, הוא אומר.
ולעיון מעמיק יותר, אני מפנה אותך למכתב ששלח הועד הציבורי נגד עינויים בישראל מיד לאחר פרסום הכתבה (מסתבר שהיה מישהו בשמאל שהזדעק), ושם מנותחים בפרוטרוט מייגע כל החשדות להפרת חוק בידי הקצינים המאשרים
13 באפריל, 2010 בשעה 15:44
דוד ורחביה – שניכם טועיםע"פ פסיקת בג"ץ, שמבוססת על החוק הבינ"ל והאמנות השונות,ניתן לחסל טרוריסט בכל עת ובכל התקלות עימו, באם קיים מידע מוצק המצדיק את הגדרתו כ -"פצצה מתקתקת" ו/או באם נשקפת סכנה מוחשית לכוח.מלאישה והנבלה השניה הוגדרו לפני המבצע כ"פצצה מתקתקת" והתנהלותם במהלך המבצע, כפי שתוארה גם על ידי חיילי הכוח וגם על ידי אתר הג'האד האסלאמי, הצדיקה, בדיעבד, הגדרה זו ואת חיסולם.ולכן, אין קייס.
14 באפריל, 2010 בשעה 0:31
דוד, יש מבצעי מעצר שאין להם אישור לבצע סיכול ממוקד, ויש כאלה שכן יש להם אישור לסיכול ממוקד במידה ולא ניתן לבצע את המעצר. מלאישה היה מבצע מעצר מהסוג השני. בג"ץ חייב לבצע זיהוי וודאי של המבוקש במקרה של סיכול ממוקד, וכך נוסחה גם הפקודה.
פסיקת בג"ץ לא אומרת דבר על כך שפגיעה בחפים מפשע מותרת רק במצב של חילופי אש בעת המבצע, אלא היא מדברת רק על הצורך במידתיות במספר ההרוגים. הניסוח של אלוף הפיקוד לא היה מוצלח, אבל המבחן אינו בכושר הניסוח שלו אלא בפעולה בהתאם לפסיקת בג"ץ. מה שלדעתי נווה רצה לומר זה משהו בסגנון "עזוב אותי מהתפלפלויות שאני לא מבין בהם – בתכל'ס אנו קוראים להם להרים ידיים ולהיכנע, ואם הם מסרבים אז אנחנו לא מסכנים את חיילנו ותוקעים בהם כדור".
באשר למכתב לאחר כתבתו של בלאו, הם קיבלו תשובה מפורטת שהסבירה כי הטענות בכתבתו של בלאו חסרות כל בסיס. ראה כאן:
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-235490-00.html?tag=15-09-42