ביבי-ווטש

עלייתו ונפילתו של דודו טופז ממחישים היטב את פשיטת הרגל המוסרית של התקשורת המסחרית הסוגדת לאליל הרייטינג. הגיע הזמן לנתץ את עגל הזהב! 

ביום ה' בבוקר תלה דודו טופז את עצמו במקלחת בתא המעצר בכלא "ניצן". בכך הסתיימו באופן טראגי 30 שנה של רומן סוער בין טופז לבין התקשורת הישראלית, רומן אשר ידע עליות ומורדות חדות.

טופז היה נרקיסיסט שהיה זקוק באופן נואש לאהבת והערצת ההמון, שהורעפה עליו ככוכב הבלתי מעורער של תקשורת ההמונים הישראלית. לאחר שכוכבו של מלך הרייטינג דעך, טופז תלה את האשמה באנשי התקשורת הבכירים שסרבו לתת לו במה, וכנקמה הזמין התקפות אלימות נגדם ושלח להם מכתבים המאיימים על חייהם. כאשר נלכד ע"י המשטרה, התהפכה הקערה על פיה, וטופז הפך להיות אויב העם ו"ראש ארגון פשע", בניצוחה של אותה תקשורת כמובן, שבעבר רוממה אותו וכעת השפילה אותו עד עפר. טופז לא היה יכול לחיות עם הבושה והקלון, ושלח יד בנפשו.

כבר שנים רבות שאני משתדל להתרחק מערוצי הטלויזיה המסחרית, במיוחד מערוץ 2, אשר הפך את טופז לכוכב הבלתי מעורער של התקשורת הישראלית. ערוץ 2 מייצג לטעמי את המכנה המשותף הנמוך ביותר בחברה הישראלית – את כל מה שזול, המוני וסר טעם – וטופז היה מייצג מובהק של תרבות זולה זו.

רונן טל ניסה להתחקות על חלקה של הטלויזיה בעיצוב פני החברה הישראלית, והוא כתב כך ב"מעריב":

"הניסיון למצוא תשובה לשאלה למה אנחנו כל כך אלימים יכול להתחיל עם הטלוויזיה. תחת הכותרת "ריאליטי", אבל לא רק, משתקפים אלינו מהמסך דימויים, הצהרות ועלילות שמלבים את הנטיות האגרסיביות שגם כך מוטבעות בנו.

דודו טופז היה מהראשונים להבין את כוחה המחלל, הקתרטי, של הטלוויזיה בישראל המתעדכנת. הוא העלה אנשים מהקהל שיצלפו כדורי שוקולד לתוך פיה של חלי השמנה, תקף את המנטליות של אמהות חד הוריות ממוצא מרוקאי, אירח את גאולה עמיר למפגן סולידריות עם רוצח. עכשיו הוא הופך לאטרקציה המרכזית באמ-אמא של הפריק שואוז, הכוכב העלוב בקרקס הפרעושים שפעם התפרנס ממנו כה יפה."

דודו טופז בעת מעצרו (תצלום יוסי אלוני, באדיבות "מעריב")

אותה תקשורת מסחרית היתה גם הראשונה שהפכה את עורה על יציר כפיה, משום שהדבר היחיד שמעניין את התקשורת המסחרית זה אליל הרייטינג. עיתון "מעריב" דיווח כי על פי ממצאי מחקר מיוחד של "יפעת מחקרי מדיה מתקדמים" עולה כי תוך שבוע קיבלה פרשת טופז חשיפה חסרת תקדים בשווי 6.4 מיליון ש"ח, עם לא פחות מ-2,400 אינטשים בידיעות אחרונות, הצהובון של המדינה. אותו מחקר העלה כי עיתון "מקור ראשון" דיווח רק על הודאתו של טופז בסיום הפרשה, ואילו היומונים החרדיים לא התייחסו לפרשה כלל.

האם התקשורת המסחרית תערוך חשבון נפש? הצחקתם אותם.  אבישי מתיה כתב בבוקר התאבדותו של טופז טור נוקב ב"גלובס" על חשבון הנפש הצפוי של התקשורת:

אילנה דיין הספיקה לשאול בגל"צ את אברי גלעד אם לא צריך לעשות "חשבון נפש". "חשבון נפש על מה?", תהה גלעד, עוד קורבן פוטנציאלי למסע הנקמה של דודו טופז. הביטו, הביטו היטב, כך זה מתחיל.

"חשבון הנפש" יהיה עמוק כמו תוכנית אירוח, מיוסר כמו מודח בתוכנית ריאליטי ומטלטל רגשית כמו מתכון קיצי אצל אהרוני. עמודי העיתונים יתמלאו מחר בגיבובי מלים ובערימות של צילומים, ובטלוויזיה יערכו את דודו טופז, חייו ומותו, לאינסרטים של 20 שניות. וביום ראשון זה ייגמר. תיערך הלוויה. יינשאו הספדים. ייערם העפר. ועם ישראל יקבור עוד גיבור בדיוני שמעולם לא היה כאן, יצקצק בלשונו, מזכך את נשמתו לפני המשבר הבא.

בסופו של יום, עם ישראל זוכה לתקשורת שמגיעה לו. הוא רוצה צהוב – אז הוא מקבל צהוב. הוא מוכן למחוק את מוחו בתשע בערב – אז ימחקו את מוחו. הבעיה עם התקשורת הישראלית אינה הלינץ' לכאורה שערכה בטופז, הבעיה שהיא כל-כך צפויה ומשעממת. שהריטואל נבוב, ידוע ומשומש עד מאד, ושהסוף היה ידוע לכולם (חוץ מאשר לשירות בתי-הסוהר).

בתוככי המירוץ המטורף, הדורסני וחסר המעצורים למצוא את הכותרת הבאה, מה יפתח את המבזק, ממי להביא תגובה, חייבים להקדים את המתחרים, בלהיטותה לחפש אשמים אצל רפי רשף, לעצור אותם ב"שש עם", להצביע עליהם אצל לונדון את קירשנבאום, לראיין את פרקליטם במהדורה המרכזית, לשפוט אותם אצל גיא זוהר ולהוציאם להורג במבזק חצות – התקשורת שוכחת שמדובר בבני אדם, בשר ודם, ולא במשחק מחשב תלת-מימדי עם פרסומות. סליחה, לא שוכחת. זה פשוט לא מעניין אותה כקליפת השום.

הגדיל לעשות רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, אשר בבלוג שלו בנענע 10 כתב כך:

"מהרגע שיצאה הידיעה, התחילו השאלות: אולי הסיקור התקשורתי הרג אותו? אולי הגזמנו? בבקשה, עמיתיי בתקשורת – אל תלכו לשם.

התקשורת הייתה ממש רחמנית איתו. דודו טופז התאבד מכיוון שלא הצליח לחיות עם המציאות של חייו. לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שיגרת חייו בכלא. ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים."

בפוסט המשך, הבהיר דרוקר כי "טופז עשה את המעשה הנכון" בכך שהתאבד, והדגיש כי "אין לי טיפה סימפטיה למצבו". גם איש יחסי הציבור והתקשורת רן רהב הסכים "במאה אחוז" עם דבריו של דרוקר לעיל.

ערכי החברה היהודית שונים בתכלית מערכיה של התקשורת המסחרית בישראל, בה חיי אדם משולים לחפץ שכל כולו אמצעי להשגת רייטינג. בחברה היהודית, ערך חיי אדם הם ערך עליון, כפי שנאמר במסכת סנהדרין במשנה: "כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

פשעיו של טופז הצדיקו ענישה של מספר שנות מאסר, ולאחר ריצוי העונש, הבעת חרטה ותיקון סבלם של אלו בהם פגע, היתה דרכו של טופז פתוחה להשתלבות חזרה בחברה. זו מהותה של חברה מתוקנת, היודעת למחול ולסלוח למי שהכיר בטעותו, ריצה את עונשו, הביע חרטה ושינה את דרכיו.

האם התקשורת המסחרית הישראלית יודעת לעשות חשבון נפש, להכיר בטעותה ולשנות את דרכיה? אני מסופק. התקשורת המסחרית היא עגל הזהב של ימינו, סביבה מסתופפים וסוגדים המוני העם.

הדרך היחידה העומדת בפנינו לשנות את התקשורת המסחרית היא פשוט להצביע ברגליים. יש לנו היום את האינטרנט, על שלל הפורומים והבלוגים, המאפשרים לנו לתקשר באופן ישיר בינינו, מבלי שנהיה תלויים באותם מצקצקי לשון ומעצבי דעת הקהל, שאיבדו כל טיפת מוסר, רגישות ואחריות, וכל תכליתם היא סגידה לאלילי הרייטינג.  רק כאשר הרייטינג שלהם יצנח הם אולי יבינו את המסר. אולי.

שחררו את עצמכם, ונתצו את עגל הזהב. אמרו לתקשורת המסחרית: זמנך עבר!

פופולריות: 28% (ראו הסבר כאן)

____________________________________________________________
נהניתם מהפוסט הזה? אתם מוזמנים לשתף בו אחרים. ניתן להירשם כאן לקבלת פוסטים חדשים בבלוג ישירות לתיבת המייל שלכם או להתעדכן ב-RSS .